שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קכ״ז (ה׳)

והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש בטעם דאמרינן דצורתא עבידא דבטלה דלכאורה כמו זר נחשב דמה בכך סוף סוף כעת הוא מטבע גמורה וגם בתורת מקח למה יועיל אמנם נראה דלפי שיטת ר"ח דחליפין צריכין שומא דאל"ה לא סמכא דעתא א"כ במטבע דעבידא דבטלה ול"ש שומא דמה ישום דכעת הוא מטבע רק דחיישינן שמא יבטל וא"כ שוב לא סמכה דעתא ואף לשיטת החולקים דא"צ שומא וכמו שיראי דל"צ שומא וכמ"ש הריטב"א בקידושין דף כ"ח היינו בדבר שעכ"פ יש לו שווי אחת רק שלא נודע כמה אבל כאן דיש מקום דלא ישוה כלל שתתבטל בכה"ג ודאי מודה דאינו נעשה חליפין אמנם לפי"ז יקשה מה מקשה הש"ס מהזהב קונה את הכסף ומאי קושיא הא מבואר בסי' ר"ט ובסי' ר"ג שני דיעות בחליפין שלא נודע מה יש בבתים דדעת הפוסקים דמועיל משום דאגב דבעי לקנות גמר ומקני ועיין בסמ"ע בסי' ר"ט וא"כ בשלמא בזהב עם כסף אגב דבעי לקנות גמר ומקני דבשניהם יוכל להתבטל הצורה וא"כ שניהם נכנסו בספק והיא קושיא גדולה וא"ל דבסי' ר"ג מבואר דכ"א יעמוד בשלו רק שיתן לו המותר דזה דוקא שם שיש לפנינו מותר א"כ מה נ"מ בחליפין אבל כאן דכעת שניהם מטבעות א"כ מועיל החילוף אמנם אם נימא דמיירי שאינו שוה בשוה כגון דנותן לו כסף קצת יותר מכפי השיווי א"כ ממילא שייך לומר דיעמוד כל אחד בשלו ויתן לו מה ששוה יותר ובזה ממילא מיושב קושית התוס' דלכך הביא מברייתא דשם מבואר בהדיא דהוא שוה בשוה וכמ"ש בדרך הראשון ודו"ק ובאמת שלפע"ד ראיה להר"ח דצריך שומא ממה דמסיק רבא בדף מ"ז דכל חליפין מקפד קפיד אלמא דמקפיד שיהי' שוה כ"כ ולכך בעי שומא וצ"ע שוב ראיתי בנימוקי יוסף בב"מ שהרגיש בקושיא זו עוד נ"ל דבר חדש בהא דאמרו דדעתא אצורתא וכ"כ דתמוה דמנ"ל לחוש שמא תבטל ובאמת שהאשה מקודשת בכסף ולא חיישינן דלא סמכה דעתא ואף דמבואר בסי' ל"א דלכתחלה אין לקדש בכסף ומקורו מדברי הגהמ"ר שהביא מהא דצורתא עבידא דבטלה אבל גם זה גופא תמוה וכ"כ אחרונים לישב דלא יוכל לחלוק על משניות מפורשות דאשה מתקדשת בדינר שיש עליו צורה אמנם נראה דבאמת צריך להבין מה בכך דעבידא דבטלה ולא סמכה דעתא הא כבר כתבו התוס' בכתובות דף מ"ז דבכל דבר דיש דעת שני ל"ש לומר אדעתא דהכי לא קניתי דהא איכא דעת אחרת דמקנה לו אדעתא דהכי ע"ש אך נראה דזה שייך בכל הקנינים דע"י שניהם בא הקנין דזה קונה וזה מקנה עד"מ כסף זה לוקח המעות וזה החפץ וכדומה בכל הקנינים אבל בחליפין שאינם שוה בשוה דזה נותן לו סודר כדי שיקנה על ידו החפץ וזה אינו רוצה לקנות הסודר רק לחזק הענין וא"כ עיקר הקנין בא ע"י המקנה החפץ וא"כ ל"ש לומר דאיכא דעת שני' דהא אינו בא רק מכח המקנה בלבד דבמה שמקבל הסודר נותן לו החפץ וא"כ כל דאיכא למימר דאדעתא דצורתא סמך וא"כ יש לומר דאדעתא דבטל צורתא לא הקניתי לך בחליפין וז"ב ובזה ממילא מיושב קושית הגהמ"ר דאמאי מתקדשת בדינר נימא אדעתא דצורתא סמכה דז"א דשם היא רצה לקדש בדינר ואיכא דעת שני' ולפ"ז בחליפין שוה בשוה יש לומר דשייך דעת שניהם ויש להאריך בכל הסוגיא ע"ד שכתבתי למעלה אך לפ"ז הי' נראה לי דבר חדש דאדרבא לקנות המטבע ע"י חליפין הי' מקום לומר שיקנה יותר אף דאינו נעשה חליפין דהרי כל הטעם היא משום דאדעתא דצורתא סמך ולפ"ז זהו כשמקבל המטבע והוא נתחייב בעדו החפץ דאז תלוי בדעתו לבד אבל כאן הוא מקבל הק"ס להקנות המטבע א"כ ל"ש לומר דסמך אצורתא דהרי שם צריך לומר דהקונה סמך אצורתא והרי המקנה נתן לו המטבע ע"י חליפין אף שהוא כעת צורה ואיכא דעת אחרת מקנה וכן אמר ר"פ למ"ד אין מטבע נעשה חליפין מ"מ דומה לפירי דאקנויי מקנה אף דלא קנה ויש סברא להיפך והרווחנו בזה קושיא חמורה שהקשו הקדמונים בהא דמביא הש"ס ראיה דאין מטבע נקנה בחליפין מהא דהיה עומד בגורן והקשו כולם כיון דאינו נקנה מכ"ש דאינו נעשה חליפין ויקשה גם למ"ד אין מטבע נעשה חליפין ולפמ"ש א"ש דאדרבא י"ל דאינו נעשה חליפין אבל נקנה בחליפין ויומתק עוד יותר לפמ"ש הפ"י וכבר קדמו בשטמ"ק דר"פ דאמר דאדעתא דצורתא הוא לפי מסקנא וצריך לדמותו לפירי דאינו נקנה בחליפין א"כ י"ל דלפי הס"ד שפיר אמר ר"פ דאף למ"ד אינו נעשה מ"מ מקני אבל לפי המסקנא דחזר בו דאינו נקנה בחליפין א"כ י"ל דהסברא הוא דלכך נקנה בחליפין דאיכא דעת אחרת מקנה ולפ"ז שם דרוצה להפקיע המעשר עי"ז ל"ש דעת אחרת מקנה דהוא אינו רוצה להקנות רק להערים על החומש ולכך לא מקני המטבע שם דהמקבל לא סמך אצורתא ודעת המקנה לא נחשב לדעת אחרת דמה אכפת ליה הא הוא אינו רוצה לתת רק להפקיע המעשר וע"כ לא הוצרך ר"פ לדמותי לפירי רק לפי הס"ד דלא ידע מהא דצורתא עבידא דבטלה אבל לפי המסקנא י"ל דהסברא הוא דלכך מקנה בחליפין משום דבזה ל"ש אדעתא דצורתא מקנה משום דאיכא דעת אחרת וא"כ ל"ק משם דליכא דעת אחרת ולא נדחה דברי ר"פ מכל וכל ור"פ דהקנה אגב אסיפא הוא ג"כ מטעם זה דשם לא רצה להקנות לו באמת רק שיוכל לגבות החוב וכה"ג אין מועיל חליפין ודו"ק כי אף שהוא ע"ד הפלפול הקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא וראיתי בחידושי ריטב"א בהא דאמרו אין מטבע נעשה חליפין שכתב דה"ה דאינו נקנה בחליפין והקשה דהיאך שייך דעתא אצורתא דהא הוא מקנה ליה וכתב דגם הקונה דעתו אצורתא ע"ש ות"ל שהרגשתי בזה דבאקנויי ל"ש זאת ומ"ש דדעת הקונה הוא על צורתא כ"כ דבחליפין ל"ש דעת הקונה וכמ"ש ות"ל שברוב דברים שכתבתי מצאתי אח"כ בלמדי בקדמונים שורש דבר נמצא בהם ונתתי שמחה בלבי שהנחני בדרך אמת ועד בשחק נאמן.