שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קי״ד (ד׳)

והנה באהע"ז סי' צ"ב סעיף ז' מבואר דלא מהני סילוק אחר נישואין משום דהוה כבן שסילק עצמו מירושת אביו דל"מ סילוק ועיין ב"ש ס"ק י"ח אך הרמ"א שם כתב דוקא אם סילק עצמו שלא ירשנה אבל אם מחייב עצמו להחזיר ליורשיו מה שיורש ממנ"פ צריך לקיים והוא מהרמב"ן והר"ן דהא דאמרו בירושלמי אין מיתת בלא בני תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים משכחת לה בכותב ועודה ארוסה או בנשואין ומחויב ליורשיו. וראיתי באבני מילואים שם שכתב להקשות מדברי המהרי"ט בראשונות סי' ל"ח דכתב דמה שמתחייב להחזיר ליורשיו לא הוה חיוב כלל דהרי הקנה לנולדים כאן אותן היורשים שאינם בעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לר"מ לדבר שלבל"ע בודאי ל"מ וגם לפמ"ש הר"ן בהך דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דל"ש בזה אין ברירה דאין ברירתו של זה פוסל את זה ויכול להשתעבד לכלם בזאח"ז ולפ"ז כאן שמשתעבד למי שראוי ליורשה בשעה הלז וא"כ יוכל להיות שמי שהוא קרוב כעת יתרחק אח"כ ובהא בודאי ברירתו של אחד פוסלת האחר ואין ברירה ע"ש וא"כ איך כתב הרמב"ן דמועיל כל שמחייב להחזיר ליורשיה והנה אף שיש לחלק בנדון המהרי"ט מיירי שמתחייב עצמו למי שיהי' ראוי ליורשו בעת ההוא ע"פ הדין אבל הרמב"ן כתב סתם שיחזיר ליורשיה איזה שיהי' אבל אכתי לא הונח דבירושלמי אמרו לבי נשא משמע הקרוב קרוב קודם וגם עדיין הוה לדבר שלב"ע אך לפע"ד נראה לישב בבירור קושית המהרי"ט הנ"ל דבאמת כשמקנה איזה דבר צריך שיהי' דבר שבא לעולם ולדבר שבא לעולם וכן צריך שיהי' מבואר מי ומי היורש וכדומה אבל כאן באמת הנכסים הם של האשה וממילא כל שתמות יהיו ליורשיה רק שכל שנשאה הבעל הוא הלוקח הוא היורש וא"כ כל שמסלק עצמו באופן המועיל דהיינו שיחזיר ליורשיה ממילא היא של היורשים והיורשים א"צ לבא מכח הקנאתו דכל שמסלק עצמו חוזר ליורשים כפי הדין ומי שהוא יורש בעת ההוא הוא זוכה בירושתה מצד שהם נכסי האשה וא"צ לבא שיזכו מכח הבעל שהוריש להם זכותו והוא אינו רק מסלק עצמו וממילא זוכים היורשים והמהרי"ט בנדון שנו שפיר כתב דל"מ דהא שם הי' המעשה שלאה נתקדשה לראובן והתנה עמו שיחזיר הנדוניא ליורשיה ועשתה שטר בערכאות ואח"כ נתנה הנכסים להבעל בשטר עברי במתנת בריא מעכשיו וע"ז שפיר כתב המהרי"ט דכיון דכל עיקר שאתה דן לחייב להבעל הוא משום שהוא חייב עצמו ליורשיה ואין ביד האשה ליתן במתנה מה שיזכו היורשים ולפ"ז שפיר כתב כיון דהיורשים צריכים לבא מכח הבעל והבעל הקנה לדבר שלבל"ע וגם אינו מבורר מי ומי היורש ול"מ דשם ל"ש לומר דממילא כל שנסתלק מאותן הנכסים שוב הוה ממילא של יורשיה דז"א דכיון שהאשה הקנית לו הנכסים הוה לוקח ויורש ומקבל מתנה והוא זכה בהם ויורשיה צריכים לדון מכח סילוק הבעל וזה ל"מ משא"כ בהך דרמב"ן דהוא סילק עצמו ממילא הוא של היורשים מכח האשה וז"ב כשמש ודו"ק היטב והא"מ נדחק בזה שלא כדת לפענ"ד.