שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קי״ג (י״א)

והנה בהא דמבואר באהע"ז סי' ק"ה ס"ב דמוכרת כתובתה לאחרים ומתה קודם שנשבעה כל כתובתה ומת הבעל בחייה אין ללוקח כלום תמה הח"מ דהא בב"ח קי"ל בחו"מ סי' סט"ו דכל שמכרו בחיי הלוה אף שמת אח"כ גובה הלוקח בשבועה ואמאי לא נימא בכתובה כן וכתב דשאני כתובה דהיא מכירה גרועה וכתב הח"מ דכן נראה מדברי הרמב"ם פי"ז מאישות הי"ז וגם הב"ש כתב כן בפשיטות ואני תמה דמנ"ל סברא זו ויותר נ"ל כמ"ש הח"מ דאפשר דהרמב"ם לא ס"ל גם במוכר שט"ח כן אבל להרא"ש והר"ן דס"ל כן גבי מוכר מנ"ל לחלק בין חוב לכתובה וגם הרא"ש השיב כמ"ש בסוף פ' כל הנשבעין וט"ס שם בציון וצ"ל פי"ז דבפט"ז כתב לענין יורשים וז"פ אבל לענין לקוחות כתב כן בפי"ז אמנם אני תמה על הח"מ והב"ש דהם כתבו דמצד הסברא נראה שהר"ן מודה גם גבי כתובה כן ואני מצאתי הדבר מפורש בר"ן בתשובה הובא ביתה יוסף חו"מ סי' ק"ח ע"ש שכ"כ בהדיא בשם הר"ן בתשובה סי' ל"ה וביותר תמהני שהביא אח"כ הב"י שם סכ"ה הביא דברי הר"ן והרא"ש פ' כל הנשבעין והביא דברי הרא"ש הנזכרים בחלקת מחוקק שמדמה כתובה לשט"ח ודברי הרא"ש אין להם פירוש כלל ולפענ"ד נראה דהרא"ש סבר כהח"מ שחידש דאם נתגרשה ואח"כ מת הבעל ואח"כ היא דלא נשבעין הלוקחין ואין אדם מוריש שבועה והב"ש חולק עליו ולפע"ד סברת הח"מ דכל הטעם דבלוקח קודם שמת הלוה דאינו נשבע הוא משום דחשבינן כאלו מת המוכר בעת המכירה והו"ל כמת מלוה בחיי לוה דאף שהמוכר צריך לשבע ג"כ היינו משום דנאמן לומר פרוע במיגו דאי בעי מחיל אבל עיקר השבועה על הלוקח ולפ"ז כל שגרשה א"כ א"א לומר דנסתלקה לגמרי דבאמת כל שהיא כאן צריכה לשבע וא"כ ממנ"פ אם נחשב כאלו מתה אז אין מגיע לה כלל דאז הי' הבעל חי ואם נחשוב שעודנה חיה א"כ צריכה לשבע אח"כ כשמת בעלה והרי לא נשבעה ולומר דהוה כמוכרת אח"כ בעת שגרשה זה א"א דהרי אז לא מכרה ובאמת כפי הנראה גם הב"ש הבין כן שהרי כתב בזה"ל בס"ק ד' אע"ג דמכרה בחיי הבעל מ"מ אחר הגירושין חל הז"פ והוה כאלו קנה באותו פעם משמע דאם היינו חושבים שמכרה בחיי הבעל לא יכול לוקח לגבות והיינו כמ"ש ולפ"ש יש לומר דהח"מ ס"ל כיון דלא מכרה אז הוה כמכרה בחיי הבעל וא"כ ממנ"פ לא יגבו הלקוחות ולפ"ז יש לומר דגם הרא"ש והרמב"ם ס"ל כן ומ"ש או קודם שנשבעה היינו בגרושה שמת בעלה ואח"כ היא קודם שנשבעה דאינו גובה הלוקח ולפ"ז מכ"ש דאם מת הבעל ולא גרשה ואח"כ מתה דג"כ אינו גובה הלוקח דכל הסברא היא דהו"ל כאלו מת המוכר אז בשעה שמכר וכמ"ש הר"ן בתשובה סי' ל"ה ולפ"ז בכתובה אם נחשוב שמתה אז אינה גובית כלום ואין ללוקח כלום שהרי מכרה בחיי הבעל וע"כ אתה צ"ל שאעפ"י שמכרה הכתובה מ"מ לא נחשב כמתה וא"כ עודנה חיה ואח"כ מת הלוה ונתחייבה שבועה לבני הבעל וכשמתה היא אינו יכול הלוקח לגבות ומצאתי בב"מ שנדחק בלשון הב"ש ולפע"ד כמ"ש עיקר.