שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קי״ג

בענין אין אדם מוריש שבועה לבניו. ששאלת בממרנית הנהוגים שכתוב בו לכל מי שמוציאו ואין כתוב בו שם המלוה ומת לוה בחיי המלוה ואח"כ מת המלוה אם שייך בו דין דאין אדם מוריש שבועה לבניו כיון דנשתעבד להיורשים בעצמם דהרי כתוב לכל מי שמוציאו הנה כבר קדמוך רבנן וראיתי בקצה"ח סי' ק"ח שהעיר בזה וכתב כיון דע"כ אין הטעם משום דחיישינן שמא נפרע והם א"י לשבע שלא נפרע אביהם דא"כ יורשי מלוה מהמלוה עצמו איך מוציאין וע"כ משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו אתינן עלה וכאן בממרני אין היורש צריך לבוא מכח היורש והביא דהרשב"א בתשובה סי' תתקע"א כתב להיפך ע"ש והנה בראשית ההשקפה אמרתי לתמוה דאין התחלה לדבריו דאיך אפשר לומר דעיקר הטעם הוא לאו משום דחיישינן שמא נפרע וא"י לשבע שלא נפרע דא"כ היאך דייק הש"ס בשבועות מ"ז דרבותינו שבבבל דאמרו חזרה שבועה לסיני רב ושמואל מהא דיתומים מן היתומים ופירש"י דהואיל והוא מחויב שבועה שלא התקבלתי חוב זה והיתומים א"י לשבע כן אלא שלא פקדנו ואין זו שבועה המוטלת על אביהם וגם יתמי לוה א"י לשבע שפרעו אביהם קאמר רב ושמואל שלא יפרעו ומשום דכל שא"י לשבע שניהם חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון ע"ש הרי בהדיא מבואר ההיפוך דלא משום שאין אדם מוריש שבועה לבניו בלבד אתינן עלה רק משום דא"י לשבע אותו שבועה המוטל על אביהם והיינו מה דאמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו דהיינו ששבועה שלו א"י לשבע יורשיו שלו דאל"כ מה ענינו לחשודים דחזרה שבועה לסיני ותמהני על הרשב"א דנחית לסברת הקצה"ח ודחי לה מטעמא אוחרא דהיורשים אינם באים מחמת המלוה רק מכח ירושה שייך אין אדם מוריש והא בלא"ה כל שאי אפשר להם לשבע לאותו שבועה שנשבע המלוה אינם יכולים ליטול הן אמת דפשטת הלשון משמע כהרשב"א דהכוונה היא שהממון שא"י לגבות בלא שבועה א"י להורישו דלא מקרי ממון גמור אבל א"א לומר כן וגם דהרי בשבועת פוגם וכדומה אמרו הבו דלא לוסיף על הא דרב וגם הוה סבר הש"ס לחלק בין יורשים בין אחא ומה סברא לחלק הא סוף סוף הו"ל ממון שא"י לגבות רק בשבועה ולא מקרי ממון להורישו לבניו וע"כ דדוקא כשצריכין לשבע נגד היתומים החמירו דכל שא"י לשבע אותו שבועה שנתחייב אביהם אינה גובה אבל לא בשאר שבועות. אמנם אחר העיון יש לומר דבאמת פשטת הלשון משמע כהרשב"א אמנם הענין הוא כך דכל הסברא הוא כיון דא"י לגבות רק בשבועה אינו חשוב ממון להורישו לבניו דאינו ממון גמור וכל שבא סי' ער"ו בסופו דט"ה אינה ממון להורישו לבניו דאינו ממון גמור וכל שבא להוציא מיד אחר א"י להורישו שיוציאו מיד אחרים כמ"ש הש"ך שם וה"ה בזה כל דעדיין צריך לשבע א"י להורישו אך זה אם נימא דכל שא"י לשבע זה וזה אין כאן פרעון ולא שבועה א"כ אינו ממון להורישו לבניו אבל אם נימא דאף שא"י לשבע התובע מ"מ כל שא"י האחד לשבע הו"ל מחושואיל"מ וכר"א א"כ אמאי לא יוכל להוריש דמה בכך שא"י לשבע והיורשים ג"כ א"י לשבע שבועת אביהם הא גם יורשי הלוה א"י לשבע והו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם וא"כ הו"ל ממון גמור להורישו לבנין דהא אינו מחוסר שבועה כלל וע"כ דרב ושמואל ס"ל דכל שא"י לשבע לא זה ולא זה הו"ל לא שבועה ולא פרעון ופטור ושוב א"י להורישו לבניו כיון דנתחייב שבועה וא"י לשבע ואין אדם מוריש שבועה לבניו דהא אינו ממון גמור כ"ז שלא נשבע וכל שמת בודאי א"י לשבע וגם היורשים א"י לשבע שבועתו ולכך לא מקרי ממון וז"ב כשמש.