שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ק׳ (ו׳)

עתה נבא לבאר השיטות ומראש צורים נראה הרמב"ם בפ"ב ממרים ה"א שכתב כל שנחלקו באחת מן המדות שב"ד הגדול דרשו אחת מן המדות כך וב"ד שאחריהם דרשו כן הרי הם יכולין לסתור הדין כפי מה שנראה לעיניהם ע"ש ועיין בכ"מ שלא מצא מקורו ומ"ש הכ"מ ראיה מהא דפליגי תנאי בתראי אקמאי ואמוראי בתראי על קמאי יש לדחות דאולי מצאו לאיזה תנאים הראשונים שס"ל כן אבל לפע"ד מקור מקומו של רבינו טהור נובע מסוגיא דע"ז דף ל"ו דאמרו שם א"ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אוסרתן היינו דכי אתי ר"י וכו' שמן ר"י וב"ד נמנו עליו והתירו קסבר נטל"פ מותר אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו דניאל גזר ואתי ר"י ומבטל ליה והתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין והקשו התוס' ד"ה בשלמא דאיך אפשר שיחלקו על רבותינו שמאי והלל בדין נטל"פ דבשלמא בשמן מותר משום שלא פשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בהן מ"מ בשאר דברים איך הותר וע"ש שנדחקו מאד ואני מתפלא מאד דאף בשמן גופא היאך אפשר דאם נטל"פ אסור להתיר בשביל שלא פשט איסורו הלא הוא אסור מדינא ואיך אפשר שלא פשט ומה בכך שלא יכלו לעמוד הא מ"מ אסור ואטו בכל איסור שא"א לעמוד בו נתיר חלילה אתמהה דבשלמא תקנה שחדשו בשביל סייג וכדומה יש לומר שכל שאין רוב הציבור יכולים לעמוד לא הוה גזירה כדיליף מקרא אבל לא במקום שיש חשש איסור בגופו ודברי התוס' צ"ע ולפמ"ש הרמב"ם א"ש דכל שנחלקו בדין אם נטל"פ מותר או אסור ל"ש לומר דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו דהרשות נתונה לכל ב"ד שבימים ההם לעשות מעשה כפי מה שדעתם נוטה ואין לך אלא שופט שבימיך ושפיר יכלו לחלוק ודוקא באם עשו איזה תקנה א"כ כשרצו ב"ד שאחריהם לבטל ל"ש לומר שנחלקו באיזה סברא שלא עשו הראשונים דבעת ההוא גם הם מודים שהי' מקום לעשות אותה תקנה אף שאח"כ בטל הטעם מ"מ כבר נתקן הדבר משא"כ היכא שנחלקו בדין ומעתה שפיר פריך הש"ס בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים והי' ס"ל נטל"פ אסור שפיר יכול ר"י להתיר דס"ל נטל"פ מותר ובסברא שפיר יכלו לחלוק דהוא דריש לקרא דבנבלה סרוחה מעיקרא לא אצטריך קרא וכדאמרו בע"ז ס"ח אבל לדידך דדניאל גזר איך יכלו ר"י וב"ד לבטל דבריהם ויש להמתיק הדברים דכל שהי' מקום לדבריהם בשעת מעשה אף שאח"כ נתבטל הטעם כל שכבר חל הגזירה צריך ב"ד גדול לבטל אבל כל שנחלקו בדבר עד"מ דס"ל נטל"פ אסור והב"ד של אחריהם ס"ל דמותר וא"כ אם היה נודע בעת ההיא דמותר הי' העם מפקפקים בו ולא חל הגזירה כמ"ש רבינו בהדיא בהלכה וא"ו ע"ש אם פקפקו העם תיכף ולא פשטה הרי"ז בטלה ואינם רשאים לכוף ללכת בם אבל אם דימו שפשטה ברוב ישראל ואח"כ בדקו ב"ד אחר וראו שלא פשט ברוב ישראל יכול להתיר ועכ"פ הצריכה התרה ע"ש וא"כ כאן שהי' נודע להם ולא ס"ל הדין לא היה מקום הגזירה וגם די"ל דהב"ד עצמם כשהי' יודעים שנטל"פ מותר הי' חוזרין מהוראתם אבל כשגזרו בשביל הטעם אף שנתבטל הטעם כל שהי' לו חלות בעת ההיא שוב צריך ב"ד הגדול בחכמה ובמנין כל שפשטה ברוב ישראל וז"ב.