שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן א׳ (ד׳)

והנה קשה לי בהא דאמרו התוקע לשיר יצא דהרי תקיעה שאינו לשם מצוה אסורה מדרבנן והוה שבות כמ"ש הח"ץ ז"ל דלא כט"ז וא"כ איך אפשר דיצא הא עשה איסור בתקיעה זו ואיך אפשר שיצא ידי מצוה באיסור והו"ל מהב"ע וגם בדרבנן אסור ואולי כיון דאם נימא דיצא שוב לא יהיה עבירה בכה"ג ודאי יצא ולא יעבור וכעין מ"ש הרשב"א ביבמות דף ק"ד וכאן עדיף טפי דאדרבא עי"ז יתקן האיסור איברא דעדיין קשה מ"פ פשיטא והא טובא קמ"ל דה"א שכיון שעשה עבירה לא יצא ואולי דהסברא פשיטא דאדרבא עי"ז יתוקן האיסור וגם לפמ"ש הרמב"ן דגם בזה"ז שאין תוקעין בשבת מותר אף בשבת ללמד משום שבזה ל"ש גזרה דרבה ע"ש ולפ"ז שפיר ה"א דיוכל לעשות בערמה ולתקוע להנך התינוקות ועי"ז יוכל לצאת גם בשבת מצות שופר דעי"ז לא שייך התקנה שמא יעבירנו ולזה אמר דהמתעסק לא יצא והיינו דכיון דא"א שיחול גם מצות תקיעת שופר דאז שוב יהי' שייך הגזירה דשמא יעבירנו וע"כ דלא כוון רק ללמד התינוקות ושוב אסור לצאת בו דבת מינה מחריב בה ודו"ק. והנה בהא דאמרו התוקע לשיר יצא לכאורה לפי שני הפירושים שברש"י קשה דהא מתכוין איפכא ולפמ"ש יש לומר כיון דעושה מעשה שתוקע בשופר לא אכפת לן אף שמתכוין להיפך ובזה יש לומר הא דאמרו דה"א דהוה כמתעסק והיינו דבזה דהוה כמתעסק א"כ לא מקרי מעשה כלל ודו"ק. והנה בהא דאמרו כפאוהו פרסיים דקדק המהרמב"ח דלמה נקט דוקא כפאוהו פרסיים ע"ש מ"ש בזה ולפע"ד נראה ע"פ מה דנחלקו בחולין דף ל"ח אי אמרינן זה מחשב וזה עובד א"כ היה מקום לומר דבישראל מועיל מה שהישראל הכופהו מחשב לשם מצוה ולכך נקט כפאוהו פרסיים דהפרסי ודאי לא מחשב לשם מצוה ודו"ק. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם דרמב"ם ס"ל דתוקע לשיר הוה כמתעסק בעלמא וא"כ אין המעשה מוכיח על הכוונה והוא דומה למ"ש התוס' בחולין י"ב דבעינן מעשה המוכיח שיורה על מחשבתו ע"ש אבל כפאוהו לאכול מצה סגי שהרי מ"מ אכל ובזה יש לי לומר מה דחידש הרא"ה דכסבור חול הוא או בשר ואכל מצה דלא יצא דאל"כ למה נקט כפאוהו פרסיים לנקוט בכה"ג ולפמ"ש יש לומר הסברא דס"ל כשיטת הרר"י דבדבר התלוי בדיבור בעי כוונה וא"כ בשלמא כפאוהו פרסיים והוא ידע שפסח הוא שפיר המעשה מורה על הכוונה וסגי בזה אבל בסבור שהוא חול מה מורה מעשה על הכוונה והא הוא חשב שבשר הוא או חול ודו"ק. והנה בהא דחידש הרשב"ם דאם נתכוין שלא לצאת ודאי בעי כוונה ול"מ יש להסתפק בתקיעת שופר שהמשמיע נתכוין שלא לצאת והשומע לא נתכוין אם יוצא השומע דניהו דזה לא נתכוין לצאת מ"מ מצות אצ"כ ואף דהמשמיע נתכוין להיפך מ"מ השומע לא נתכוין להיפך וכן יש להסתפק לשיטת רבינו יונה דבדבר התלוי בדיבור בעי כוונה ואיך הדין אם לא נתכוין לא השומע ולא המשמיע אי אמרינן כיון דהמשמיע תקע הוה תלוי במעשה ויצא אי יצא גם השומע או לא ובזה יש לי לפרש הא דאמר ר"ז לשמעיה אכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה והיינו דאף המשמיע דתוקע בשופר בעי כוונה אף דעושה מעשה מכ"ש השומע דלא עשה מעשה כלל ובזה י"ל דר"ז באמת לא ס"ל דמצות צריכות כוונה ורק מה דאמר אכוין ותקע לי משום דלענין השומע בעי שיתכוין המשמיע והוה כאלו השומע כוון דאל"כ השומע לא יצא אף דהמשמיע לא בעי כוונה מ"מ הא הוא עושה מעשה אבל השומע לא יצא אבל אם המשמיע מתכוין להוציא השומע והוה כאלו השומע תקע לעצמו שוב סגי אף שלא כוין וזה נ"ל בדעת המפרשים שפירשו דכוונת שומע ומשמיע בעי ר"ז אף דמצות א"צ כוונה והיא תמוה דמה טעם יש בדבר להחמיר בזה ולפמ"ש לענין השומע קאי דאף דלא בעי כוונה אבל עכ"פ כל שהשומע לא עשה מעשה לא יצא ויש ליישב קושית הט"א ועי' תוס' בסוגיא ד"ה אבל ובמהרמב"ח מ"ש בזה והנה בהא דאמרו וקתני לא יצא נדחקו המפורשים ועי' בהגהות מהר"ר בצלאל רנשבורג ועי' בק"ר ולפע"ד בפשיטות דהתם לא קאי על ר"ז רק על רבה דס"ל דיצא וע"ז מקשה מהך דשומע דומיא דמשמיע ולעיל מקשה הש"ס דהיכא משכחת לה ודחי בתוקע ומנבח נבוחי וע"ז דייק השתא מהא דשומע דומיא דמשמיע וע"ז מסיק כתנאי ודו"ק ור' יוסי לשיטתו דס"ל מצות צריכות כוונה כדאמרו בפסחים דף קי"ד ועי' בתוס' ד"ה אמר שהקשו דלמה לא פריך מר' יוסי ולמפ"ש א"ש דבאמת הש"ס מסיק כתנאי ור' יוסי באמת ס"ל מצות צריכות כוונה והנה התוס' כתבו דיש לומר בירקות דרבנן לא בעי כוונה אבל בדאורייתא בעי כוונה והדבר סתום דמה טעם יש בדבר ועיין במ"א סי' ס' ס"ק ג' מ"ש בשם הרדב"ז ג"כ כן ועי' מגן גבורים שם באלף המגן ולפע"ד נראה דהטעם הוא דבדאורייתא עיקר הוא הכוונה דהחפץ לשם יתברך במרור שאוכל ורק שאמר ונעשה רצונו וכל שאינו מתכוין מה מועיל אבל בדרבנן שהוא רק שלא לשתכח תורת מרור בזה"ז א"כ כל שאכל יצא אף שלא נתכווין לכוונה.