שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ז׳ (ה׳)

במ"ש על דברתינו במ"ג ח"א סי' ל"ט בהא דכתבו התוס' דלכך תפילין אינן נקחין אלא מן המומחה משום דחיישי' שמא יתעצל מלבדוק וע"ז הקשינו במ"ג שם דהא קי"ל המוציא תפילין מניחן ומכניסן וא"כ כיון דבדיעבד מותר לכתחלה יש לסמוך ע"ז וע"ז כתבת וז"ל ביום ה' ר"ח שבט תר"ח לפום ריהטא נראה די"ל לפי מ"ש הרמב"ן דרובא דתלוי במעשה לא אמרינן והטעם דאוקמי אחזקה דלא נעשה מעשה ואף דרובא עדיפא מחזקה מ"מ כאן החזקה ברוב עצמו והארכתי בזה במ"א והנה כאן ג"כ יש להעמיד המוכר בחזקת שלא למד ואף דאמרינן בתפילין רוב מצוין אצל תפילין מומחין הן היינו בכה"ג דמצא תפילין וא"כ אין האיש לפנינו ואנחנו חוקרים רק על התפילין אמרינן שהולכין אחרי רוב תפילין שכתובין מן המומחה ול"ש לומר דהעמד הכותב על החזקה שלא למד עדיין שהרי לא על הכותב אנו חוקרין רק על התפילין שלפנינו משא"כ אם קונה תפילין והאיש המוכר לפנינו יש להעמיד האיש על חזקתו ודו"ק כי לפענ"ד היא נכון ולדינא צ"ע עכ"ל. הדברים אשר יצאו מפיך יקר מפז והנה בהורמנא דידך שהנחת הדבר בצ"ע וגם כי הוא כלל גדול רובא דתלוי במעשה ואמרתי לברר הדברים. והנה לדבריך הוה א"ש מה דמבואר ביו"ד סי' א' מותר ליתן לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ ואם הוא לפנינו צריך לבדקו וכשאינו לפנינו סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה וכשהוא לפנינו צריך לבדקו משום דכשהוא לפנינו אנו דנין על השוחט עצמו ויש לאוקמי על החזקה שלא למד עדיין אבל כשהלך לו ואין אנו דנין על השוחט רק על אותה בהמה אם נשחטה כהוגן שפיר תלינן ברוב ובזה נלפענ"ד ליישב קושיית הט"ז בסי' צ"א ביו"ד ס"ק א' דלמה חיישינן דלמא ישכח ויאכל בלי בדיקה הא אף אם ישכח מותר דכל מקום דמותר בדיעבד בלי בדיקה מותר לסמוך לכתחלה על שיבדקנו אח"כ כמ"ש הב"י ביו"ד סי' א' ולפימ"ש א"ש דשם לכך מותר ליתן לכתחלה על סמך שיבדקנו אח"כ דבאמת כ"ז שהשוחט אין לפנינו שוב הרובא דמומחין טוב מאד דכל שא"צ לחקור על השוחט ולכך כיון שבדיעבד מותר בלי בדיקה שוב מותר לכתחלה שיבדקנו משא"כ התם דאם יאכל בלי הדחה ניהו דבדיעבד מותר מ"מ שמץ חשש יש כאן מיהו יש לדחות דיש לומר כל שהשוחט הי' לפנינו שוב לא מועיל אף שילך דכל שידענו מי ומי השוחט ל"ש רוב דיש להעמידו בחזקת שלא למד דבשלמא כל שאנו מוצאין ולא נודע מי היה השוחט א"כ יש לאוקמי על הרוב אבל כאן שכבר אנו דנין על השוחט עצמו אף אם הלך כעת שוב ל"מ ועיקר אנו דנין על עיקר הדבר וממילא נמשך להמסתעף ממנו כמו שכלל לנו הריטב"א בעירובין דף ל"ו דעיקר אנו דנין על סיבת החזקה ואין אנו משגיחין על המסובב מהחזקה זו ועכ"פ סברתך לחלק בין מוצא תפילין לקונה תפילין יש לו מקום ובזה הי' נלענ"ד בהא דאמרו בריש גיטין לפי שאין בקיאין לשמה והקשו בתוספת מ"ש לשמה ממחובר וכדומה ולפמ"ש י"ל דבאמת אמרו שם סתם ספרי דדייני מגמיר גמירי ורבנן היא דאצריך ודחק רש"י למה אצרכו רבנן ולפמ"ש י"ל כיון דהוה רובא דתלוי במעשה לכך חשו רבנן ולפי"ז יש לומר דלכך חשו על מחובר ולא על שאר חששות דבאמת כל שבא לענינו הגט ואין אנו דנין על הכותב דלא ידענו כלל מי הוא ורק על הגט אנו דנין וא"כ אמרינן דמסתמא המצויין אצל גט מומחין הן וכתבו כהוגן בכל הדינים אבל לענין לשמה דחיישינן שמא נכתב על שם אחד מבני עירו ונמלך לגרש כמ"ש רש"י וא"כ מה שייך בזה רוב מצוין הא הוה רובא דתלוי במעשה וכאן ל"ש לומר דהגט נכתב מהמומחה ובקי בדינים כיון דבאמת יכול להיות דנכתב ע"ש אחר כהלכתו רק שבא זה ולקחו מאתו ל"ש חזקת הגט ושוב ל"מ הרוב ובאמת שגם בלי כל אלה ל"ק קושיית התוס' דע"ז ל"ש רוב מצויין אצל גט מומחין הן דבאמת הסופר כתבו ע"ש אחר כדינו ואח"כ כשנמלך מליתן ולקחו זה כיון שלא נודע מי היא ל"ש רוב מצויין אצל גט מומחין הן וז"ב. אך גוף דבריך דיש לאוקמי זה בחזקת שלא למד הנה אם כוונת על חזקת הגוף שנולד בלי לימוד א"א לפענ"ד דהא עכ"פ כיון דרוב מצויין אצל תפילין ושחיטה וכדומה מומחין הן איך שייך חזקה שלא למד הא כבר איתרע דהרוב מעיד שכבר למד וכל אדם בטבעו משתנה וחזקה העשוי להשתנות דאדם עיר פרא יולד ואח"כ לומד ויודע ועיין ברמ"א סי' א' דכל שנטל קבלה אין מטריפין למפרע ולא מוקמינן אחזקתו שלא למד ודוקא בשאני מסופקים אם למד כלל ולא נטל קבלה מוקמינן אחזקה משא"כ בזה כמ"ש הרשב"א עיין בט"ז שם ובנה"ך ובגוף הקושיא שהקשו האחרונים דהא דסמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה הא הוי רובא דתלוי במעשה לפענ"ד הי' נראה דזה אם אנו דנין אם היה כאן מעשה כלל כמו בבכורות שם דאנו דנין אם הי' כאן הולדה כלל אמרינן דהוה רובא דתלוי במעשה ולא מקרי רוב אבל שם הבהמה נשחטה או התפילין נכתבים וכדומה כל ענינים רק אנו דנין על האיש אם הוא מומחה א"כ אין אנו דנין על מעשיו כלל דניהו דהמעשה יש לומר שלא נעשה אבל כל שנעשה המעשה שוב אמרינן דבמומחה נעשה הדבר דרוב העושים זאת מומחין הן ואטו נ"מ בהמעשה הלז אם היא נעשה מהמומחה או מאינו מומחה ובזה אזלינן בתר רוב ובזה י"ל החילוק בין נטל קבלה דידענו שזה הי' מהרוב שמומחין הן א"כ לא מקרי רובא דתלוי במעשה אבל באינו נבדק כלל ולא נטל קבלה ל"ש להעמידו בתר רוב מומחין כיון דתלוי במעשה ויתכן יותר עפמ"ש התוספת בבכורות דף כ' דלכך באדם ל"ש לומר דהוה רובא דתלוי במעשה דהא הרוב בא ע"י תשמיש וביאר דהוה דבר שממילא ע"ש ולפי"ז בשלמא כשידענו שהיה מומחה א"כ כיון דעפ"י הרוב מומחה שעושה מעשה עושהו בחזקת כשר וטוב ולא יצא מכשול מתחת ידו שפיר אמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ול"ש לומר דהוה רובא דתלוי במעשה כיון דהמעשה נעשה רק שאם הוא מומחה הפעולה נעשה בהכשר ואם אין מומחה לא נעשה בהכשר וכיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אמרינן דהרוב מעיד שנעשה ממילא הדבר בהכשר דכל מומחה מסתמא עושה בהכשר משא"כ כשלא למד כלל שוב ל"ש לסמוך על הרוב כל שראינו ריעותא לפנינו ודו"ק היטב. עכ"פ גוף ענין רובא דתלוי במעשה נכון מאוד לפענ"ד והנה במ"ש לעיל סברת הריטב"א דעיקר אנו דנין על סיבת הדבר ולא על המסובב מחזקה היא לענין שליא בבית דעיקר אנו דנין על השליא כיון דזה המטמא ונכנס בבית ל"מ חזקת הבית ע"ש וכ"כ בשו"ת מזרחי ח"ב המכונה מים עמוקים סי' כ"א ובזה ישבתי על נכון מ"ש התוס' בע"ז דף ל"ד ע"ב ד"ה אי דהקשו התוס' דאף אם רוב עגלים נשחטו לע"ז באותה עיר אכתי איכא רוב בהמות שאינן נשחטות לע"ז וחזקת עגלים אלו שקודם שחיטה אינן לע"ז וע"ז כתבו כיון דלאחר שחיטה איתרע לה החזקה ע"ש וע"ז הקשה אותי הרב מו"ה אברהם קאמפף ני' דאמאי לא כתבו התוס' דנוקי הגבינות בחזקת היתר וא"כ אין מקום לתירוצם והשבתי דהתוס' ס"ל כאן כשיטת הריטב"א הנ"ל דאנו דנין על הסיבה וגם כאן דהגבינות בודאי בא מקיבות של העגלים וא"כ בזה יש רוב שנשחטות לע"ז ושוב אין לך לדון על חזקת הגבינות וז"ב. והנה הראני דביבמות דף קי"ט ע"ב הקשו באמת דנעמוד החלב בחזקת כשרות ולא תירצו כלום ואמר הוא משום דעל החלב ל"ש תירוצם והשבתי דז"א דגם חזקת החלב היא רק דכ"ז שלא נשחט והיה החלב בחזק' היתר וא"כ שוב שייך תירוץ התוס' וראיתי במהרש"א שכתב שם דבאמת דחסר בדברי התוס' התירוץ וצ"ל כמו שתירצו בע"ז דף ל"ד ע"ש אמנם בתוס' חולין דף פ"ו ע"ב מצאתי שהקשו באמת דנעמיד הגבינות בחזקתן והנה כפי הנראה שם לא ס"ל כשיטת הריטב"א הלז וכן נראה בכמה מקומות דלא ס"ל סברא זו ושפיר הקשו בעלי התוס' ואין להקשות על בעלי התוס' מזה ע"ז כמ"ש הרש"ל דרבים הי' ועכ"פ בע"ז ובחולין נחתו לסברא זו ולק"מ ומה שהקשה הרב הנ"ל עוד במה דאמרו בע"ז דף ל"ה ולפזר לי' משום דליתא לאיסורא בעיני' וע"ז אמר כיון דא"א בלא צחצוחי חלב הו"ל כאיתא לאסורי' בעיני' שהרי החלב יש בעין לפענ"ד נראה דזה לא מקרי איסור בעין דהא באמת לפרש"י דקאי על חלב טמא שנתערב עם חלב טהור עכ"פ או החלב טמא בעין שהרי נתערב ברוב ונהפך האיסור להיות היתר רק דבדבר שאסור משום בישולי עכו"ם אין הולכין בהו אחר נ"ט כמ"ש הראב"ד שלא יפרוצו ועיין בסי' קט"ו א"כ מקרי דליתא לאיסורא בעיני' ובכל שיטת הסוגיא דסברי משום קיבת ע"ז א"כ ל"ש זאת מיהו בפשיטות אין מקום לקושיא זו דבס"ד דאסרו משום דמעמידין בקיבת עגל דע"ז אינו ס"ל משום חלב שבה רק משום הקיבה עצמה וא"כ זה ליתא בעיני' ובאמת אינו רק פרש בעלמא ורק בע"ז החמירו אף בפרש אבל עכ"פ אין הקיבה בעין בהגבינות רק שכח החימוץ שבהקיבה היא מעמידה זה הגבינות וז"ב ופשוט. ואף את"ל דמעמידין בהחלב באמת בהט"ז לא ידענו מהך סברא דחידש ר"ח או ר"י משום דא"א בלי צחצוחי חלב ושפיר מקשה הש"ס וגם דהסברא דצחצוחי חלב לא שייך רק אם מעמידין בגבינה והגבינה מקבלת הכח שיש בהקיבה זה ל"ש שנשאר בעין אבל מה שמעמיד גוף הקיבה אינו רק פרשא בעלמא רק שבע"ז אסיר אף הפרשא אבל ל"ש שישנו חלב בעין כנלפענ"ד ובגוף קושיות התוס' הנ"ל דאף רוב עגלים נשחטות לע"ז האי שרוב בהמות שאין נשחטות וחזקת עגלים הללו קודם שנשחטו לא זכיתי להבין דאם הי' רוב עגלים לע"ז הו"ל קבוע ומה מהני רוב הגהמות הא עכ"פ אותן רוב עגלים הו"ל קבוע נגד רוב בהמות הנשחטות בכשרות והו"ל כמחצה על מחצה ולכך בעי שיהי' רוב וא"כ ל"ש קבוע דאם פירש אזלינן בתר רוב ורוב עגלים אינן נשחטות אבל אם הי' רוב שוב הי' קבוע מיהו י"ל דמ"מ מועיל החזקה של עגלים דניהו דקבוע הו"ל כמחצה על מחצה מ"מ לענין הנאה עומדין העגלים בחזקת שאינן נשחטין לע"ז א"כ שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא דעגלים ושוב הרוב דבהמות רובא מעליא מיהו בפשיטות נמי ל"ק דניהו דאקבע איסור בעגלים עצמם אבל לענין הגבינה שפיר י"ל דמרוב הבהמות נעשית שהן רוב נגד רוב של עגלים. ועיין בט"ז ביו"ד סי' ק"א. דכל שיש לפנינו שני קביעות וצד א' מהקביעות הוא רוב נגד הקביעות השני אזלינן בתר רוב וה"ה בזה דהבהמות הן רוב נגד העגלים. ובלא"ה ניהו דעגלים הן קביעות אבל לא נודע אם אולי מהחלב ומקום שהגבינה היה שם והו"ל נייד ול"ש קבוע ואף דהדרא לניחותא מ"מ בשעת עשית הגבינה לא הדרא לנחותי' ועיין תוס' כתובות דף ט"ו ודו"ק. והנה בקדושין דף נ"ה אמרו בהמה שנמצאת בירושלים וכו' זכרים עולות ופרש"י דחיישי' שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות היוצאת ממנה זבחים הם וע"ז שאל כיון דהרוב שהיא קדשים תלוי במעשה והמיעוט לא תלוי במעשה שחולין הם מעצמותם א"כ בכה"ג המיעוט שלא תלוי במעשה עדיף מהרוב דקדשים דתלוי במעשה וע"ז השבתי דכל הטעם דרובא דתלוי במעשה דאינו רוב משום דמחוסר מעשה וא"כ זה בצריך מעשה ממש אבל בקדשים דבפה נתקדש הו"ל כממילא דדיבורא לא מקרי מחוסר דיכול לומר ולחשב לשם קדושה ולא נקרא תלוי במעשה וז"פ ובזה ישבתי מה שהקשה בכ"מ דאמרו דנכבשינהו וניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש והא הוי רובא דתלוי במעשה שיצטרכו לנוד ולפמ"ש א"ש דכל שכבש ונידם א"כ הרי עשה מעשה שפזרם ובכה"ג שפיר נקרא רובא דלא תלוי במעשה דהרי כבר עשה מעשה ואינו מחוסר מעשה. אמנם בלא"ה אין מקום לקושיא דאטו אנו דנין אם נעשה מעשה שהרוב תלוי בה או לא וכאן אנו דנין על רוב ומיעוט שכבר נעשה המעשה וזה ל"ש רוב ומיעוט דאנו דנין אם הוא בר קדשים או שהוא חולין והרי בירושלים יש רוב שהיא כבר קדשים וכבר נעשה בה מעשה קדשים ודו"ק. ודרך אגב אומר במה שנחלקו הקדמונים אם חולצין במנעל במקום שאין סנדל שהתוס' והעיטור הביאו מירושלמי דאמר ר' יוסי פעם אחת וכו' אמרתי לו במה חלץ במנעל או בסנדל א"ל וכי יש סנדל במקומינו. א"ל מה ראה ר"מ לומר שאין חולצין במנעל וא"כ מבואר דכל שאין סנדל מותר להיות חולצין במנעל והרמב"ן דחה זאת דכל שאין שם סנדל אסור לחלוץ אפ"ה השיבו מר"מ אלמא דר"מ גזר אף במקום שאין סנדל מצוי ולפענד"נ דלאו ראיה משם דהרי הש"ס מפרש דטעמא דאסור במנעל גזרה משום מנעל המרופט א"נ חצי מנעל ולפי זה הרי אמרו בע"ז ריש כל הצלמים דר"מ חייש למיעוטא וגזר מקום שאין מעמידין אטו מקום שמעמידים ע"ש ובדף ל"ה. ולפי זה ה"ה כאן ר"מ גזר מקום שאין בו סנדל אטו מקום שיש בו סנדל דאז אסור לחלוץ במנעל אבל אנן לא קיי"ל כר"מ שם וה"ה במקום שאין סנדל דמותר והנה בהא דאמרו דגזר במנעל אטו מנעל המרופט או חצי מנעל נלפענ"ד דשניהם אמת דהרי סנדל ומנעל במה שנחלקו היא דמנעל היא רך וחשו שמא יקרע ומ"מ יכול לישבו על רגלו אבל סנדל קשה וא"א לישבו על הרגל לכשיחסר קצת וכמ"ש רש"י אבל הנמוקי יוסף הביא עוד פירוש דמנעל היא משני חתיכות אינו כעין שלנו ויש פנחא ועקב והסנדל כולו חתיכה אחת לכך גזרו אטו מנעל מרופט וגם אטו חצי מנעל ודו"ק היטב: