שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ז׳ (ג׳)

והנה ביבמות אמר דאי להיתרא לא כתב רחמנא וצ"ע אם שייך כאן די"ל דעיקר כוונת התורה היא לענין איסור וכדאמרן ביבמות דף ע"ח שם ועיין במהרש"א בקידושין בדף י"ג: אח"כ הגיעני ביום א' פ' ויגש מכתב מכבוד אבי מורי הגאון נ"י בזה"ל בדבר אשר חדשת דלרבי שפיר נוכל לומר דש"ז סותרת כל ז' ובסוגיית הש"ס לא מצאתי סתירה לזה. ועיינתי בס' התרומה וראיתי כי כפל ושלש בלשונו דסותרת לכל הפחות יום א' ומבין משבצות אמרותיו יופיע דלא ברירא ליה מילתא אם סגי לדידן ביום א'. ולכאורה יפלא הלא ש"ס ערוך היא תסתור כל ז' די' כבועלה ולפמ"ש א"ש ודו"ק ואין מפרשין לחכם כמותך עכ"ל הזהב. הנה עיינתי בס' התרומה כפי הנראה כוון למ"ש בהלכות נדה סי' צ"ד וסי' צ"ה אבל לפענ"ד כוונת ס' התרומה דבאמת אם נימא כרמב"ח היה משמע שסותרת כל שבעה רק שרבא חולק. ואנן קיי"ל כרמב"ח כמו שהאריך שם בסה"ת א"כ ז"ש דניהו דאינו סותרת שבעה דדיה כבועלה לכל הפחות בזה קיי"ל כרמב"ח דסותרת יום א' עכ"פ וז"ב ופשוט בכוונתו לפענ"ד ועיין במפתחות ה' נדה סי' צ"ה בסה"ת שם ותמצא שהדין ברור בעיניו שאינה סותרת רק יום אחד. והנה שאלני הרב מוה' אברהם קאמפץ נ"י בסוגיא זו דהביאה עשרה שבועו' אחד טמא ואחד טהור א"כ קבעה לה וסת לדלוגים מי"ד ימים לשמואל דסגי ליה בד' ראיות וא"כ שוב יקשה קושיית התוס' ד"ה כשראתה למה מטבילין אותה בחנם וכתבו התוס' דלאו דוקא מבערב רק בחצי שעה בערב ותוכל לשמש מקודם ולפי"ז כיון שקבעה לה וסת לדילוגי' שיטת אביאסף דצריכה לחוש לעונה שלפני' וא"כ גם בראתה שתי שעות בלילה מ"מ צריכה לחוש לעונה שלפני' כמבואר בסי' קפ"ד וא"כ למה מטבילין אותה וא"ל כיון דחיישי' לולד א"כ בימי מניקתה אין חוששין לוסתה דאכתי קשה למאן דס"ל אשה קובעת וסת בימי מניקתה. ולפענ"ד לק"מ דבאמת אף אם נימא דחוששת לפני' כל העונה היינו דוקא כשאין דרכה לראות רק בזמן הוסת א"כ כל היום או כל הלילה וסתה ועונה שלפני' הוא עונה סמוך לוסתה ועש"ך ס"ק ז' אבל כאן כל שדרכה לראות כל שבוע או שבוע אחת טהורה ושבוע אחת טמאה א"כ פשיטא דלא החמירו לחוש לסמוך לעונה לאביאסף ולדידן עכ"פ כל אותו הלילה דהא חזינן דוסתה נמשך אח"כ א"כ אותה שעה שקבעה לה וסתה לדילוג אסורה ולא קודם. וכיוצא בזה מבואר ס"ד וסעיף וי"ו לענין שעיקר הוסת היא בהתחלה וע"ש בט"ז וש"ך. ולפענ"ד יש לומר גם להיפך כל דראינו שקבעה וסת כל השבוע מנ"ל לחוש שתראה לפני'. ולפענ"ד יש להוסיף בזה דהא באמת וסתות דרבנן ורק דהא דחיישי' סמוך לוסת חידש הנו"ב בתשובותיו דזה הוה כמו שמא ימות דחיישי' דהא עלולה לראות. ולפי"ז כאן דעכ"פ קבעה לה וסת לדילוגים וא"כ שוב אין עלולה לראות מקודם רק לזמן הוסת לדילוגים וא"כ אין לחוש מקודם רק מדרבנן ושוב לא חיישי' מספק שמא תראה קודם בכה"ג ובפרט כאן דחיישינן שמא מניקת היא ואף דמבואר בש"ך בס"ק י"ט שם בשם המהרש"ל דאף בימי עיבורה כל שקובעת וסת שלשה פעמים חיישי' אף לעונה הסמוכה מ"מ בוסת לדילוגים שבודאי אינו גורם רק אותו הדילוג מנ"ל לחוש למקודם וז"ב. ועיין בש"ע סי' קפ"ט סעיף י"ג ובנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' פ"ג ובלא"ה נלפע"ד דניהו דנימא דבימי עיבורה ומניקה קבעה לה וסת היינו כשתראה ג"פ בימי עיבורה אבל אם שתי ראיות היי בימי מניקה ועיבור ואחת לאח"כ לא קבעה וסת ועיין בדף מ"א במה שנחלקו רב ולוי. וא"כ בכה"ג ודאי ל"ח לעונה הסמוך לוסת כיון דוסתות דרבנן כנלענ"ד. ובגוף הקושיא לפענ"ד מכאן ראי' למה שנסתפק במנחת יעקב והכנסת יחזקאל בתשובה שלא דברו בליל טבילה הסמוך לוסתה דהיינו בעונה הסמוך לוסת דמותר לשמש. ואף לפימ"ש האחרונים דאין לסמוך ע"ז היינו משום דלדידן טבילה בזמנה לאו מצוה. ועיין כנסת יחזקאל שם שרצה בעצמו לחלק כן א"כ לפי מה דמוקי דס"ל טבילה בזמנה מצוה א"כ שוב פשוט דאין לחוש לעונה הסמוך לוסתה בזה ולפענ"ד מכאן ראי' ברורה להמנ"י והכנ"י הנ"ל ודוק. והנה בהא דפריך אמאי לא נזיל בתר רובא וק"ל כיון דעכ"פ אינך שבועות טמאין א"כ שוב נקבעו כמה ימים טמאים והו"ל קבוע וכמ"ש המ"א בסימן שד"מ דימים מקרי קבועין וא"כ לא אזלינן בתר רובא. ובתשובה אחת הקשיתי הא דאמרו אם רוב ימי הטהורים טהורים דהוי קבוע וכתבתי דהו"ל קבוע שאינו ניכר כיון דוסת דרבנן אין ברור שתראה ולא הוה קבוע הנכר. וא"כ הכא קשה ואפשר לומר גם כאן הוה קבוע שאינו ניכר דאנן מספקין שמא הרחיקה לידתה וגם אינו מענין הקביעות שהדמים נקבעו לאיסור בשביל דם והרי חיישינן שהיא דם לידה ובכה"ג לא מקרי קבוע והו"ל כקבוע שאינו ניכר ודוק. והנה ביישוב קושיות התוס' דר"ש לא אמר רק דאסורה לשמש אבל לטבול מותר והר"ן באלפסי פ"ב דשבועות הקשה דבת"כ מבואר בהדיא דמותרת לטבול ולהתעסק בטהרות אבל אסורה לבעלה הנה כ"כ לעיל ליישב. וכעת אני רואה דאין קושיא כלל לפע"ד דהרי ר"ת כתב בתוס' שבת דף י"ג בהך מעשה דתלמוד שא"ל בימי ליבונך מהו דהא דרכם לטבול שתי פעמים אחת לימי נדותה ואחת לאחר ימי ליבונה וכפי הנראה לפי שהיו עסוקין בטהרות לכך טבלו בימי נדותה שלא יטמאו הטהרות ולא חשו שמא ישמש עמה תיכף א"כ מכ"ש דלא חיישי' אם טבלה ביום דילמא ישמש עמה ביום תיכף ובאמת מותרת באמת ולתקלה בזמן מועט לכ"ע ל"ח. ולכך התרו לטבול אף דאסורה לשמש עד ערב משא"כ לדידן דנשי דדן אינן מטבילין עצמן רק פעם אחת א"כ אסרו הטבילה ביום שלא תשמש וז"ב. ומכ"ש דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה דודאי היא ג"כ בשביל טהרות דלא חשו לכך התירו לטבול אף דאסורה לתשמיש וז"ב ואמת לפענ"ד. והנה בתוס' דף למ"ד ד"ה יומא קמא כתבו דאין ימי לידה עולם לימי ספירת זיבתה וע"ז שאל אותי הרב מוה' אברהם קאמפף ני' דמשמע דאף בזבה קטנה אינו עולה ימי לידה לימי ספירתה והקשה דהרי בדף ל"ז ע"ב ד"ה מה כתבו דימי נדותה עולים לימי ספירת זבה קטנה והרי שם משוה ימי לידה לימי נדה. והשבתי דבפשיטות לק"מ דל"ד דבשלמא ימי לידה בדין שאינו עולה לימי זיבה דזה ענין אחר ומה ענין דם לידה לדם זיבה אבל שם בזבה קטנה כמו יום י"א דאחר זיבה מתחילין ימי נדה בטבע וכן הושם לחק בכל אשה דאחרי ימי נדה מתחילין ימי זיבה ואחרי זיבה נדה. ומזה הקשו על שיטת הרמב"ם דלא ס"ל כן וכיון שכן בטבע למה לא יעלו דהא כן הושם בטבע שאחר ימי זיבה מתחילין ימי נדה וז"ב ופשוט להמעיין. אחרי כמה שנים מצאתי להנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סימן קכ"ה שפלפל בדברי הראב"ד והרא"ש אלו ומילתא מני אזדא לראות ולהבין אם נוגע לדברינו למעלה. והנה מ"ש להקשות על ר"י והרא"ש שדחו ראיית הראב"ד דע"כ אינו רק לטהרות דאל"כ איך מותר לשמש דילמא תפלוט ש"ז ותסתור וכתבו הר"י והרא"ש דאינו סותרת רק יום אחד וא"כ ממילא בשביעי שוב יש מקצת היום ככולו ומותרת לשמש וע"ז הקשה דא"כ אם נימא סותרת כל המנין א"כ שוב לא תהא רשאית בתשמיש אם כן יקשה בהא דאמר רבא בנדה דף ל"ג תסתור שבעה די' כבועלה ולמה לא דחי טפי דא"כ איך תהא מותרת לשמש ומשמע דגם רבנן לא נחלקו בזה על ר"ש דמה"ת מותרת לשמש ע"ש. הנה כמה תשובות יש בדבר חדא שבאמת לא מסתבר לי' להראב"ד כיון דאינה סותרת רק יום אחד א"כ אף דאי נימא דמקצת היום ככולו מ"מ לא מסתבר שאסרו חכמים אף לטבול במקום שיש חשש רחוק אבל אם נימא דסותרת כל המנין א"כ אין מקום להוכיח דדילמא התשמיש אסור מה"ת רק על הטבילה נחלקו וע"ד הפלפול אמרתי בזה דהנה לכאורה קשה לי על גוף ראיית הראב"ד דהרי הרא"ש כתב אם חפצה להתחיל ספירתה מיד אחר ראייתה תכבד ביתה בחמין ותפליט כל הזרע ובזה אין חשש שתפלוט אח"כ ש"ז. א"כ שוב ל"ק דלכך מותרת לשמש ובאמת תכבד ביתה תיכף אחר השימוש בעודה במטה או שתשים מוך לאחר תשמיש להפליט הש"ז. אבל ז"א דעכ"פ אם תפלוט ש"ז תסתור המנין. אמנם עדיין קשה דזה ודאי דאין חשש שתפלוט רק אם הש"ז תצא מהרחם אבל מ"מ תוכל לשמש במוך ותשים המוך לפני התשמיש ושוב יהי' הש"ז על המוך ולא תסתור וצ"ל דהא אסור לשים מוך לפני תשמיש. ואף לשיטת ר"ת דנשים אינן מצוות על השחתת ש"ז דהא אינן מצוות על פ"ו מ"מ קודם תשמיש מודה דהא הבעל מטיל זרע על עצים ואבנים ואסור ושפיר הקשה הראב"ד האיך התירה התורה לשמש ושמא תראה שכבת זרע ותפלוט דהרי הראב"ד כתב דלא מסתבר שלא התירה התורה אלא ע"מ שלא תתהפך ולא תלך כלל. והקשה במע"מ דהא רבא מוקי קרא דורחצו במים וטמאו עד הערב בשאינה מתהפכת הרי דמוקי לה קרא בשאינה מתהפכת כדאמרו בנדה דף מ"ב וא"כ נוקי הקרא ג"כ דמותרת לשמש בשאינה מתהפכת וצ"ל דע"כ עיקר סברת הראב"ד דאיך אפשר שלא תשימה התורה סייג לדברי' ותתיר לשמש ביום ונסמוך ע"ז שלא תתהפך והא זה א"א רק במציאות רחוק. ובשלמא לאכול תרומה הוכרח להתיר דא"כ תצטרך לאסור תמיד בתרומה וזה א"א וע"כ לא תתהפך אבל למה נתיר לי' לשמש ביום ימתין עד הלילה ומכ"ש דהי' להם לחכמים לגדור כן והרי לרבנן גם איסור דרבנן ליכא וכמ"ש הנו"ב שם בהדיא בסי' קכ"ה ושפיר מקשה וז"ב ופשוט. ומעתה שפיר הוצרך רבא להקשות דאם תסתור כל שבעה די' כבועלה ולא הי' מקום להוכרח דאיך מותרת לשמש דבאמת הי' יכולה לשמשת במוך קודם תשמיש דא"ל דאסור דז"א דכל הטעם היא דמשחית הזרע והרי כל שאפשר שלא תתהפך ולא תלך א"כ הוא אינו עושה איסור דהא כל שלא תתהפך לא תפליט והיא ג"כ מותרת אף שתלך אחר כך דהא היא אינה מצוות דלאחרי תשמיש מותרת להשים מוך. אמנם אחר העיון ז"א דכל שמשים המוך קודם התשמיש היא משחית זרע תיכף ואסור. ובפשיטות יש לומר כסברת הראב"ד דלא מסתבר שלא התירה התורה אלא ע"מ שלא תתהפך ואף דר"ש מוקי דורחצו במים וטמא עד הערב באינה מתהפכת היא דוקא להתיר לאכול בתרומה אבל להתיר לשמש לא מסתבר שתתיר ולמה לא ימתין עד הערב. ולפי"ז עכ"פ אין להקשות מזה אפ"ה די"ל דהתורה התירה דוקא באינה מתהפכת. ובלא"ה יש לומר דבאמת הת' תירץ דדוקא באשה שבא עליה זב אמרינן דסותרת משום דהא דאמרי' בדף כ"א דדי' כבועלה היינו בזב והרא"ש דחה דהש"ס פריך לר"ש מקרא דורחצו במים וזה הוה אף שלא בזב ולפי"ז יש לומר דרבא פריך דדי' כבועלה היא ג"כ בהך דר"ש וממ"נ פריך דאי נימא דא"צ שיהי' בזוב א"כ לא תוכל לשמש ואם נימא דדוקא בזב משום דדי' כבועלה שוב לא תסתור ג"כ דדי' כבועלה ודו"ק. אמנם בגוף דברי הש"ס אני תמה דרבא אוסר לאכול בתרומה כל שאינה מתהפכת והיא מה"ת וקשה למה לא נסמוך על רוב דעפ"י הרוב נקלט הזרע מקודם תיכף וע"כ אתה צ"ל כן דהרי הרא"ש התיר לכבד ביתה ותפלוט הש"ז. וקשה הא שייך משום השחתת ש"ז וצ"ל משום דע"פ הרוב נקלט תיכף ולא תפלוט כלל ואיך אסור לאכול בתרומה כל שלשה ימים. שוב נזכרתי שהמ"א סימן תר"ו הקשה דאיך התיר לכבד ביתה בעי"כ הא איכא משום השחתת זרע ע"ש וראיתי בכו"פ סי' קצ"ו שתמה על המ"א דל"ש חשש שמא תפלוט דרוב הזרע נקלט תיכף ומיעוט זרע נקלט אח"כ. וא"כ מה שנקלט ברחם אף ע"י רחיצה לא תפליט והמיעוט שלא יקלט על הרוב לא יקלט עוד ואין כאן משום השחתת הזרע ע"ש ולפי"ז זהו לענין השחתת הזרע אבל לענין תרומה שפיר אסורה דכל שלא קולטת תיכף שוב יש לחוש שתפלוט ותסתור ודוק היטב. ודרך אגב אזכיר וארשום מה שנשאלתי בעש"ק במדבר תרט"ו ארבעים במספר מהרב החריף מוה' נתן הלוי ני' אב"ד קילקוב במה שיש בנות הכפרים הרחוקים מהעיר שחל טבילה בליל שבת וא"א להן לבא העירה לטבול אם לא כאשר יקדמו בעוד היום גדול למען תשוב לביתה טרם השבת. והנה הש"ך אוסר לטבול ביום ז' משום חשש שמא תראה ותסתור וגם ביום ח' החמיר הש"ך בס"ק וא"ו שלא תקדים לטבול מבע"י וע"כ כתב מעלתו דטוב יותר שתטבול בימות הקיץ בנהר שאין הגשמים מרובים ובמקום הרחיים יש לנו לסמוך שתטבול במקומו כמ"ש הרמ"א סי' ר"א וגם בימות החול וגם בימי הגשמים לבו יותר נוטה במה שתטבול בנהרות. והנה מ"ש לתמוה על הש"ך שכ' בס"ק ט' לדידן דגם הכלות ממתינות לה' ימים אינו רק משום סרך בתה והוא כתב דמה בכך דכל שאינה מתחלת לספור רק יום ה' או יום ז' אינו מקרי רק ז' מימי הספירה דעכ"פ הן מתייאשות מלספור רק אחר ה' וא"כ לא מקרי פוסקת בטהרה. יפה כתב מע"ל. וגדולה מזו מצינו בתשובת הצמח צדק סי' ס"ה ע"ש ובק"א וגם אני מסכים למעכת"ה שתטבול בנהרות. אמנם באופן שיהיה קצת מכוסה דאל"כ יש חשש ועיין בעירובין דף נ"ה על יושבי צריפין. ולפענ"ד יותר טוב לסמוך שתטבול בנהרות דאז לא תהי' מהומה לביתה כ"כ ותהי' החפיפה והטבילה כדינה ואל"כ תהיה מהומה לביתה ויש חשש על גוף הטבילה. ומכ"ש בימות הגשמים היום קצר שיותר טוב שתטבול בנהרות אמנם שייך החשש דמירתת מפני פחד הנהרות וגם אין כאן מי שישגיח עלי' להיות טובלת כדינו וגם אם נתיר בימות הקיץ יהיו מתירין בימות הגשמים ואז יש חשש גדול דמירתת מפני הצינה והקור וגם שמא ירבו הגשמים וע"כ לפענ"ד היה נראה יותר טוב שאם יבא הטבילה בע"ש ועיו"ט תסתיר מפני בני ביתה ותאמר לב"ב שכבר עברה עלי' יום א' יותר ואין חשש רק משום חשש סרך בתה ועל זה יש לסמוך בדיעבד. אך אכתי יש חשש שמא תראה ותסתור וא"כ הי' נלפענ"ד יותר טוב שאם תבא לביתה שתהי' בבית אחר לא עם בעלה יחד ואם תוכל להיות עם ב"ב במקום אחר מה טוב ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דכל שיש עוד אחר בבית ל"ש החשש דבאמת הך חשש שמא תבא לידי ספק נחלקו הפוסקים אם קאי על הטבילה או על התשמיש. ועיין ב"י סי' קפ"ג וסי' קצ"ז ואף אם נימא דעל הטבילה קאי ומשום חומר כרת חששו אפילו בגזרה לגזרה אכתי קשה הא ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהן ביום ועיין סי' קצ"ב ס"ד בהג"ה דביום מותרת להתייחד אף לדעת הרא"ש והרשב"א המחמירין שם כל שיש קטן או קטנה בבית מותרין להתייחד וא"כ מכ"ש בזה דכל שיש קטן או קטנה בבית מותרין להתייחד כמ"ש ועיין באהע"ז סי' נ"ה ס"ק ה' בב"ש. והשאלה השנית של מעלתו שכתב באשה שפסקה בטהרה ולא לבשה לבנים וגם לא רחצה פני' ורק היתה לובשת בגדי' המלוכלכים והיתה בדרך ולא לבשה לבנים רק ליום המחרת אם תחשוב מיום הלז או שאין אותו היום מן המנין. הנכון כדברי מעל"ת ואף דבתשובת מעיל צדקה סי' ס"ג דעתו להתיר בכה"ג לפענ"ד שאין להתיר בזה ואין לסמוך על ט"ע בכה"ג שאינה יכולה להכיר אם לא ניתוסף דמים בלילה על מה שהי' וז"פ וברור ובזה יש ליישב קושיית הרב הגאון מו"ה שמחת נתן מ"מ ומ"ן דפה ששאל על מה שכתב הדג"מ וכמה אחרונים דבכלות נוכל להעמיד החופה סמוך ללילה וע"ז כתב דבע"ש דע"כ צריכה להתייחד קודם הלילה דאל"כ הו"ל כקונה קנין בשבת וא"כ שוב אסור ולפי מ"ש א"ש דהרי נוהגין להתייחד אף שיש קטן שם וא"כ בכה"ג שוב ל"ש החשש כמ"ש. עוד נ"ל דבר חדש דהא הוה גזרה לגזרה שמא לא יבא עלי' ואת"ל יבא שמא לא תראה וא"ל דלא הוה מתהפך דז"א דאנו צריכין לדין מתחלה שמא יתחיל לבא עלי' ובפרט דישראל קדושים הם אך י"ל דהו"ל דשיל"מ דלמה נתיר לטבול ביום הא אפשר בלילה וא"ל כמ"ש הצל"ח לענין טלטול דז"א דכאן לא יוכל לבא עלי' ביום דלמא תראה ותסתור וא"כ הו"ל דשיל"מ. ולפ"ז בע"ש ל"ש דשיל"מ דהא עי"ז לא תוכל לטבול בע"ש וכל כה"ג דיש ביטול פו"ר בודאי לא מקרי דבר שיל"מ ומותרת לטבול בע"ש. ומ"ש הרשב"א משום חשש כרת יש להחמיר באמת דבס"ס מקנינן אף בחשש כרת וע"כ נראה כמ"ש ומיושבים בזה קושיות הגאון מוה' שמחה נתן הנ"ל דבע"ש ודאי ליכא חשש כלל ודוק היטב. והנה בעש"ק תצוה י"ב אדר ראשון תרכ"ד נשאלתי באשה שפסקה בשחרית והי' כבר לאחר ז' לראייתה ושאלה אם עולה לה. והנה בש"ע מבואר בסי' קצ"ו ס"א דבדיעבד עולה לה בדיקת שחרית אבל ביום א' לראייתה ל"מ. והנה הגאון חוות דעת שם החמיר בזה והביא דברי התוס' בנדה דף ס"ח וברש"י דף נ"ג שם ד"ה לא תהא דכתבו דכל שראתה בשחרית לא מהני אם לא הפרישה מן המנחה ולמעלה ולא זכיתי להבין דזה דוקא לר' יוסי אבל לדידן כיון דרבי ס"ל דאף ביום ראשון כל דפסקה פסקה ומעיקרא הי' סבור ביום א' ל"מ כיון דמעיינה פתוח א"כ ניהו דאנו מחמרינן אבל עכ"פ כל שהפסיקה בטהרה אף שראתה בשחרית טהורה. ומ"ש דאין אנו בקיאין בין נדה לזיבה הרשב"א הרגיש בזה ובכ"ז כתב דביום שני לא איכפת לן ואף דהוא מיירי בלא ראתה שחרית מ"מ א"צ להחמיר כ"כ ובכ"ז הדברים מראים כהחוו"ד דדוקא בשראתה בשחרית ומצאה עצמה טהורה דאל"כ לא שייך לומר דשאל לר' יוסי ועשה להיפך מסברתו ועכ"פ כשראתה ומצאה עצמה טהורה בודאי כשר בדיעבד ודו"ק. ומצאתי בחידושי רמב"ן דביום שני אפילו ראתה בשחרית ופסקה בטהרה באמצע יום ובה"ש לא הפרישה ומצאה אח"כ טמא הר"ז בחזקת טהרה ע"ש הרי דלא כתוס' ורש"י. שוב ראיתי שהתוספת בדף נ"ג כתבו עוד תירוץ וס"ל דאף ביום שראתה הוה הפסק טהרה אף בצהרים דלא כשיטת התוס' בדף ס"ח ושוב ראיתי בסדרי טהרה סי' קצ"ו ס"ק ט' שהאריך ג"כ בענין זה והעלה ג"כ דיש להחמיר כמ"ש הח"ד ולפענד"נ להוסיף דכל שראתה בו ביום אותו היום אינו בחזקת טהרה ול"מ בדיקה ואין להאריך עוד בזה ועי' בנו"ב מהד"ת.