שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן נ׳ (ד׳)

ובענין שבועה בכתב אעתיק כאן מ"ש להרב החריף מוה' יואל דייטש אבד"ק מאניסטרישטש וכעת בק"ק חאדריב במעשה שהיה ששוחט אחד עקר דירתו מחאדריב להיות כי פרנסתו דחוקה משום שהיה מוכרח ליתן שליש משכירתו לאלמנת השו"ב ע"פ כתב שנתן על עצמו בחרם ושבועה וע"כ נסע לקהלה אחרת ונתקבל שם לשו"ב ע"פ קאנסיס ומפני כי אנשי קהלתו רצו בזה השוחט מפני שהוא אומן וי"א ע"כ שאלו ממעלתו להכניס ראשו בזה והוא הגיד חוות דעתו שיתן חלק הרביעית מהשחיטה אבל האלמנה וקרוביה תקיפים ואלמים שבעיר אינם רוצים לגרע מכפי שהתחייב עצמו בכתב והשו"ב טען שהיה אנוס בכתב ויש בידו כתב מסירת מודעא וכתב הרב מהר"י אבד"ק שם מקדם שכתב שיודע שהשוחט היה אנוס וע"ז האריך מע"ל להכשיר השו"ב והנה מתחלה אדבר בענין שבועה בכתב שהאריכו הראשונים והאחרונים וע"ז יצא מעלתו לדון דשבועה שאדם נשבע לעצמו מועיל אף בכתב אבל מה שמשביע אותו אחר י"ל דל"מ והביא דברי הרשב"א הובא בב"י אהע"ז סי' צ"ו דאף דהרכנת הראש הוה כדיבור מ"מ כל שמשביעין אותה והיא צריכה לענות אמן לא מועיל הרכנה בראשה דדלמא כוונתה להיפך ודן מע"ל שהטעם היא דבשלמא נגד דיבור ממש ל"ש לומר שבלב הי' כוונתו להיפך דדברים שבלב אינם דברים נגד דיבור ממש משא"כ בהרכנה לא הוה דיבור ממש מועיל גם דברים שבלב ומזה דן ג"כ לענין שבועה בכתב שכל שאינו דיבור ממש דברים שבלב הוה דיבור ובזה יישב דברי שו"ת חוות יאיר שכלם השיגו עליו ועיין שב יעקב סי' מ"ט ותומים סי' צ"ו ובמחכ"ת דבריו הם פטומי מילי דאם שבועה בכתב הוה שבועה פשיטא דל"מ דברים שבלב ובלא"ה לא מועיל כל שמשביעו אחרים דהא לא ע"ד משביעו ובפרט בשבועת סוטה שהכהן משביעה היאך יועיל מה שכוון בלב לד"א וכדאמרו בשבועות דף כ"ט וגם בהך דאנטלר פשיטא דאם הב"ד ישביעו לא יוכל לומר שכוון לדבר אחר ודברי הרשב"א אינו רק בהרכנה שגוף ההרכנה היא סתום ויוכל להיות שתרכין הן או לאו אבל כל שנשבע בכתב ומבאר דבריו שנשבע כך וכך היאך שייך לומר דכוון לדבר אחר אם הכתיבה הוה כדיבור ממש גם מ"ש דאף שהקהל קבלו עליהם השו"ב רק באופן זה שיתן להאלמנה השליש והוה כאלו פסלו השחיטה אפ"ה אין כח בזט"ה להפסיד ליחידים והביא דברי המרדכי פ"ק דב"ב שר"ת וראבי"ה נחלקו בזה וכאן אף לראבי' ל"מ דזט"ה לא נבררו מרצון בני הקהלה רק ע"פ אדוני הארץ במחכת"ה לא ידעתי מהו שח דשם מיירי אם עשו תקנה חדשה אבל מי שקבל פועל לעשות לו דבר ומתנה עמו תנאי אטו לא יהיה מועיל ומי בקש מידו שיתרצה וגם כאן על אופן זה נתרצה ומ"ש דלא נבררו מיהודים הנה פשיטא דלענין זה כל שנבררו מאדונים לפו"מ יכולין להתנות כל מה שירצו בעסקי העיר ומ"ש שראה בספרים בשם הכנה"ג חו"מ סי' רל"א דאם ההסכמה היתה בלי רב העיר בטל אף שהיה בחרם והגאון מיאס הביא ראיה מפ"ק דב"ב דאמר לאו כל כמינייהו דמתני' כל דאיכא אדם חשוב במח"כ זהו דוקא אם מתנים איזה תקנה על בעלי אומניות אבל אם מקבלין חזן ושמש ושו"ב פשיטא דיכולין להתנות עמו שיתן לאיזה צרכי הקהלה ומ"ש כיון דנסע לעיר אחרת ונתקבל שם אף שהחזירו אותו כבר נתבטל התקנה הראשונה והביא ראיה מאהע"ז סי' קי"ד גבי כ"ז שאת עמי והמלמ"ל פ"ז ממעשר הי"ט ודברי הדרכי נועם בנסתלק הנדר וחזר למקומו דכבר בטל הנדר ע"ש בסי' י"א ובמח"כ כ"ז אינו דזה דוקא אם הקהל מתנין עם החזן או שהאיש מתנה עם אשתו כל שנתבטל לא חזר התקנה למקומו אבל כאן שהאלמנה יש לה התחייבות ע"ז ומה בכך שהקהל לא קבלו אח"כ על התקנה הראשונה במה נפקע החיוב שלה הא גם אם הי' שו"ב אחר במקום הזה בודאי היו הקהל רואים שהאלמנה תקבל חלק מהשחיטה וא"כ כח זכותה לא נפקע ועיין בחבורי יד שאול סי' רס"ד ס"ק ה' ואף שהקהל הי' יכולין לבטל התקנה אבל כל שלא בטלו רק שלא התנו לא נפקע החיוב שלה וגם לפי מה שכתב הב"ש סי' קכ"ד שם ס"ק ט"ו בלא"ה יש לדחות דרך כלל מחמת אלו הטענות איני רואה מקום להפקיע זכותם אמנם בדבר מסירת מודעא לא ראיתי אותה אבל יש לעיין אם מועיל אונס לענין שבועה ועיין בי"ד סי' רל"ב ולפי מה ששמעתי היה אונס הגוף. שוב מצאתי בשו"ת מהר"י בן לב ח"א סימן ל"ט שכתב בפשיטות שאם כתב בכת"י הריני מקבל עלי נז"ש וחתם שמו ע"ז אין בכתיבתו וחתימתו ממש והביאו ראיה ממ"ש הרמב"ם דאם נשבע או נדר שלא לדבר עם חברו הרי זה מותר לכתוב וכוונתו דמשמע דכתיבה אינו בכלל דיבור ובאמת שגם בח"י ובשו"ת רדב"ז הביאו ראיה זו ודחאוהו כמ"ש במ"ג סי' מ"ז ע"ש אבל מהתימה שלא הביאו כלם דברי המהריב"ל שכ"כ בפשיטות