שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן א׳ (ה׳)

והנה לברר הדברים כבר הארכתי בתשובה בזה ולא נפניתי כעת להעתיקה אך לפענ"ד נראה דבעל לגבי אשה בזה"ז דאיכא חרגמ"ה שא"י להפקיע שיעבודה ומכ"ש להיפך אשה לגבי בעלה בודאי ל"ש הודאת בע"ד דיהיה מתורת הודאת בע"ד דהא אמרו בקידושין דף ס"ה דכל דחב לאחריני לא מועיל הודאת בע"ד וה"ה בזה. ועיין קצה"ח סי' צ"ט ס"ק ב' שלמד מזה גם בד"מ כל שחב לאחרים לא מועיל הודאתו וזכורני שהארכתי הרבה בזה במקום אחר ולא ידעתי אי' מקומו ולפי"ז אני אומר אף אם נימא דבד"מ מועיל הודאתו אף שחב לאחרינ' היינו שעכ"פ הודאתו הוא ענין נפרד ויכול להיות שלא חב לאחריני. אבל כאן בבעל שאומר שזינתה אשתו או להיפך שהיא אמרה טא"ל הודאה זו הוה חב לבעל או לה שמוציא' בלי כתובה ובע"כ בזה פשיטא דל"מ כל שחב לאחריני מתורת בע"ד רק מתורת נדר וא"כ לפי"ז שוב לא יוכל לחזור בו, ולפימ"ש הקצה"ח סי' ל"ד דשויא אנפשא חד"א היא מדין נאמנות דהאמינה התורה לע"א וא"כ האדם ג"כ נאמן לגבי עצמו וע"ש א"כ גם כאן שייך זאת. אלא שגם בע"א כשר לא נתברר אם לא יוכל לחזור כל שלא אמר בפני ב"ד בכ"מ שא"צ הגדה בב"ד והדברים עתיקים. ועכ"פ אם נימא מתורת נדר בודאי א"ש ועכ"פ יהיה איך שיהי' הדברים ברורים דל"מ כאן חזרה כל דשויא אנפשיה חד"א אף שלא הודה בפני ב"ד וכמ"ש הש"ך. והנה מ"ש מעלתו דבלא"ה א"י לחזור אחר שכבר נגמר הדין משלשה רבנים ואסרו האשה שוב א"י לחזור ולומר מבודה הייתי והביא דברי הר"ן בתשובה סי' ל"ד. והנה לכאורה לפימ"ש אין ענינו לכאן כלל כי שם קאי הר"ן לענין עדות שפיר כתב דא"י לחזור אבל כאן הוא מכח שויא אנפשי' חד"א ומה ענינו לעדות. אמנם נראה דכוונתו דל"מ אם נאמן מתורת הודאת בע"ד והוה מתורת עד פסול לגבי עצמו כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ד. ואף אם נימא כמ"ש המהריב"ל דעכ"פ הוה בתורת הודאת בע"ד דהוה כק' עדים דא"י לחזור כל שכבר נגמר הדין אלא אף אם נימא דהוא מתורת נדר הא כל שכבר נדר א"י לחזור בו. והנה מעל"ת הביא דברי הש"ס בסנהדרין דף מ"ד דאמרי כי הדרי סהדי מאי הוה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ל"צ דיהבי טעמא למלתא וע"ז האריך מע"ל דמה קושיא הא באמת א"י לחזור וכדאמרו להחזירו א"א שכבר נגזר הגזירה והאריך בכוונת רש"י. והנה בראשית ההשקפה רציתי לפרש דלפי מה שנראה מהתוספתא פ"ו דסנהדרין דאמרו אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנים. ומשמע מדברי התוספתא דכל שצריך דו"ח בודאי עד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לחזור ולהגיד. ועיין בשו"ת הר"ן סי' ל"ד ובסימן מ"ד והדברים סותרים זא"ז. והמתבאר מדבריו דעכ"פ בדבר שצריך דו"ח בודאי יכולין לחזור ולהגיד כל זמן שלא נחקרה עדותן ובדברי התוספתא בעצמה משמע דעד שיגמור הדין מקרי לא נחקרה עדותן שכן מסיים שם לעולם אינם נעשים זוממין עד שיגמור הדין והמ"א בהגהותיו על התוספתא הקשה דלעיל אמר משנחקרה עדותן א"י לחזור בהן. ולפענ"ד לק"מ דהתוספתא קרי לגמר הדין נחקרה עדותן דעד גמר דין חוקרין בעדותן. ולפי זה שפיר מקשה הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דבמ"ש להחזירו א"א שכבר נגזר הגזירה משמע בשביל דנגזר הדין הוא דא"י להחזירו וע"ז מקשה דהעדים א"י לחזור כל שהגיד וכמ"ש רש"י דאם לא יגיד כתוב אהגדה קמייתא קפיד קרא וע"ז משני דל"צ דיהבי טעמא וראיתי שגם מעלתו רצה לפרש כן, אלא שעמדה לפניו כחומה דבכמה מקומות מבואר בש"ס דכל שהגידו א"י לחזור ולומר מבודין היינו ובאמת אף שהדבר נראה כן הרי התוספתא מפורש כן ואף שהר"ן בסי' ל"ד כתב דהלשון נחקרה לאו בדוקא הא כתב בעצמו דוקא דבר שא"צ דו"ח אבל בדבר שצריך דו"ח הלשון משנחקרה בדוקא. וא"כ י"ל דבד"מ דבטל הלשון דו"ח שפיר אמרו בכתובות דף י"ח כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דהא א"צ דו"ח. והטוש"ע חו"מ סי' כ"ט ג"כ א"ש דהא לדידן ד"מ א"צ דו"ח אבל בדבר שצריך דו"ח מצי לחזור עד שיחקרה עדותן כל דיהבי טעמא למלתא ועיין בש"ש שמעתא וא"ו פי"ג פי"ד וא"ש. וכאשר השקפתי בו מצאתי בסנהדרין דף ל"ב ע"ב ד"ה היכי שכתבו התוס' להקשות במאי חסמינן להו הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכתבו דעד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין אנו כדתניא בתוספתא. אברא דשם בד"מ דפותחין לזכות וחובה ובד"מ לא בעי דו"ח. אך ז"א דהא במשנה שם מבואר דגם בד"מ צריך דו"ח ובש"ס מוקי לה דקאי בד"ת דמה"ת גם ד"מ צריך דו"ח ולכל אקומתות שם המשנה באותן ד"מ דצריך דו"ח וא"כ א"ש דברי התוס'. ועכ"פ מבואר מהתוס' בהדיא דעד שלא נחקרה עדותן יכולין לחזור ולהעיד ולומר מבודין היינו. ועיין בסנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה שזה שהקשה שם דמהיכא מוכח דאזלי' בתר רובא בד"נ דרובא דאנשי טעי בעיבורא דירחי דילמא שאני הכא דכיוונו ליום אחד וכתבו דאם איתא דלא אזלינן בתר רובא הו"ל כחוזר ומגיד במה דקאמרו אח"כ דהרי כבר הוכחש מידי דהוה אאחד דאומר בשלשה ואחד אומר בחמשה. ואפילו כיוונו ליום אחד עדותן בטלה ולא אמרי' דטעי בתרי עיבורא חד מנייהו עיי"ש. וקשה לי טובא כיון דבד"נ בודאי צריך דו"ח וא"כ כל שלא גמרו עדותן ולא נחקרה עיבורין עדיין לגמרי היום והשעה עדיין יכולין לחזור בהם ולמה מקרי הכחשה ולא יהיה יכולין לחזור ולהגיד. והוא לכאורה תמי' גדולה על התוספות. ואולי כיון דהוה בדו"ח גופא שהיום והשעה והחדש הוא מהחקירות וכל שהכחישו עצמם בזה ל"מ דדוקא בגוף העדות יכולין לחזור ולומר מבודין היינו אבל שיעידו על עדות ויוכחשו בהחקירות שזה היא עיקר העדות שפיר מקרי חוזר ומגיד ול"מ עדותן וז"ב לפענ"ד. ועיין סנהדרין דף ס"ה ע"ב ד"ה יצאו עדים זוממין שהקשו דהא בעדים זוממין לא משכחת קרבן דאפילו בשוגג מקטלי דלא בעי התראה וי"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיוגמר הדין א"נ כגון שחזרו מעצמם ואמרו מבודין אנחנו ודברי התוס' צ"ב בתירוצם השני דבמאי מיירי אם לאחר גמר דין פשיטא דא"י לחזור בהם ולומר מבודין אליבא דכ"ע ואם קודם גמ"ד היינו תירוצם הראשון ואולי כתבו שני תירוצים בחדא גווני דהיינו או שהוזמו קודם גמ"ד או שהודו בעצמם שהן משקרים. ועכ"פ מבואר מדבריהם דאף שכבר הגידו יכלו לחזור ולהעיד כל שלא נחקרה עדותן וכפי הנראה ס"ל דעד גמ"ד מקרי לא נחקרה עדותן וכדבר האמור בתוספתא דאין נעשין זוממין עד שיגמר הדין. אברא דעדין צ"ב דכל שיוכלו לומר מבודין היינו ל"ש קרבן דלאו הגדה עדיין. וצ"ל דבאמת הם כבר הגידו אף דיוכלו לומר מבודין היינו אבל ע"ז גופא נענשו וחייבין בקרבן על שהעידו שקר. אמנם עדיין קשה לפי מה דאמרו במכות דף ג' באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועיי"ש ברש"י ותוס' ובמהרש"א ותמצא דבכה"ג ל"ש עד זומם כלל וא"כ היכא ס"ד לומר דיצאו עדים זוממין מיירי באומרין מבודין היינו דא"כ ל"מ הזמה כל שאינו עפ"י עדים רק שהם עצמם אומרי' שמבודים היו ולומר דמיירי התוס' שאח"כ הוזמו זה בודאי אינו דא"כ הוא תירוץ הראשון שהוזמו קודם גמר דין דאם נגמר הדין בודאי נהרגין דלאו כל כמינהו לחזור. ובגוף כוונת הש"ס במכות רציתי לפרש דהכוונה שבאמת הי' לאחר גמ"ד ואמר עדות שקר העדתי ואח"כ הוזם ורבא לשיטתו דס"ל דהכחשה תחלת הזמה הוא וע"ז פריך דכיון דלאו כל כמיני' לחזור ולהגיד שוב ל"מ הכחשה כלל ובזה יש ליישב דברי התוס' שם ואכ"מ להאריך. ועכ"פ פשטת הענין מורה דכל שיכול לומר מבודה הייתי ל"ש ענין עד זומם ול"ש למעט מקרבן וצע"ג דברי התו' ואולי דעכ"פ הודה ששקר העיד סד"א דיתחייב בקרבן. ובגוף קושית התוס' בסנהדרין הנ"ל דלמה לי' ראי' למעט מקרבן ת"ל דאינו שייך שוגג לפע"ד ברור הדבר דלזה כוון רבינו הגדול הרמב"ם פ"כ מעדות שכתב אין לעדות זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך א"צ התראה והדברי' תמוהי' ולפענ"ד נראה דהנה במ"ש התוס' דל"ש שגגה בעדים זוממין משום דל"צ התראה ביאר המהרש"א דהיינו לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ומה"ט חבר א"צ התראה לדעת ריבר"י ומעתה נלפענ"ד הדבר ברור דהרי הרמב"ם פ"א מא"ב ה"ג כ' דאין ממיתין ולא מלקין עד שתהי' שם התראה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ותמה הה"מ דאדרבא זו טענה שלא יהי' צריך התראה אם הי' ת"ח ורבינו כתב בהיפך וכתב דהלשון שוה אבל הכוונה מתחלפת. דבש"ס הכוונה שוגג ומזיד בידיעת העונש והרמב"ם כוון שיהי' נודע לו כוונת המעשה אם הי' בשלימות כוונה ומחשבה ע"ש. ולפי"ז הן הן דברי רבינו דלכך ל"ש בעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה והיינו דהאיך שייך לומר אם הי' בכוונה מכוונת דהא הם אינם עושים מעשה כלל וע"כ הי' בכוונה מכוונת להעיד שקר ולכך ל"ש התראה וז"ש יצא עדים זוממין ולכך ל"ש בהן שוגג ולכך באמת א"צ התראה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכפירוש הרמב"ם. והא דתירצו בכתובות דף ל"ג טעמים אחרים הוא לענין שלא נימא שהיו שוגגים בידיעת העונש אבל הרמב"ם לשיטתו דהוא רצה לפרש דלכך צריך התראה אף בחבר משום כוונת המעשה ולזה בעדים זוממין ל"ש זאת. ועיין תומים סי' ל"ח שכתב ג"כ דראשית דברי הרמב"ם הם מהש"ס הלז אבל לא ביאר הדברים ולפימ"ש א"ש ודו"ק. והנה אגב גררא נתבאר ענין נחמד ומועיל והדבר סתום וחתום אבל בנ"ד א"צ לזה דכל ששויא אנפשיה חד"א והב"ד אסרו עליו פשיטא דא"י לחזור בו דהא הוי כקבל עליו האיסור. והנה ראיתי כת"י ממש מה ששלח לי מעכ"ת מה שכתב לו הה"ג וכו' אבד"ק להתיר והנה לא אכחד קושט דברי אמת כי מאד יפלא בעיני לאשר אני מכיר אותו כי חכמה יש כאן זקנה יש כאן ואיך דחק עצמו דחק ע"ג דחק וגם זו לא עלתה בידו להתיר עי"ז באיסור ערוה החמור והנה באמת לולא כי אוהב אנכי לכל לומדי תורה ובפרט לחכמים מפורסמים הייתי מבאר ומאריך הרבה בדבריו אבל מפני עשה דכבוד תורה עת לחשות אבל לענין דינא חלילה לי לחלוק כבוד במקום שהדין הוא בודאי אינו כן אין חולקין כבוד לרב והנה דנתי אותו לכף זכות שעשה ע"ד שאמרו חז"ל שדוד ע"ה התפאר ידי מלוכלכת בדמים כדי לטהר אשה לבעלה אבל אני אומר כשם שמקבל שכר על הדרישה כך מקבל שכר על הפרישה להפריש אשה הארורה הזאת מבעלה שנכרין הדברים שהי' שם מעשה מכוער ועם כל הדוחקים שפירש בכוונת הבעל והאשה לא ידעתי מה יענה במה שנסתה שתי פעמים על פני הבעל אם ישן הוא והרי אמרה להנחשד לאט כי כואב לי וזה הלך לשכב על צדה ומי ראה או שמע כזאת ולא יחם לבבו לאמר אש בנעורת ואינו שורף. ואם אמנם מודה אני כי ליאסר אשה על בעלה א"א בדברים כאלו. אבל זה כשאין הבעל רוצה לגרש אבל כל שרצה לגרש וכבר האמין לדברים אף שאח"כ חזר בו לאו כל כמיני' לחזור בו וכבר שויא אנפשי' חד"א וגם הרי חזר אח"כ מדבריו הראשונים במקצת וא"כ רואין אנו שיש דברים בגו. וע"כ אני אומר מי שמשתדל להפריש האשה הרשעה הזאת מבעלה ולתת לה גט פטורין כדת תע"ב. ואין כאן פגיעה בחרגמ"ה כי רגמ"ה לא תקן בכה"ג שהדברים מוכחים שהיה כאן פרצה גדולה וכבר הודו הנחשד והאשה לפי דברי הבעל ואף שהם מכחישים כעת עכ"פ הבעל נאמן בזה לשויא אנפשי' חד"א. ומה שחוזר בו אח"כ הוא מפני היראה וכדומה ולמה לנו להכניס אם ראשנו לקרב את המרוחקים בזרוע. דרך כלל אני אומר שיפה עשה מעכ"ת וכל החולק בזה אינו אלא מן מהמתמיהין וכגון זה לא אמרו כחא דהיתרא עדיף כי לא בכח יגבר איש לחלוק על דבר אמת בדבר שפתים ובפרט שכבר אסרו הרבה גדולי חכמי הזמן. וע"כ לא ירפו ידיו מפני המלעיגים ויחזק לבו ויהיה לאיש חיל לעשות גדר לתורה כי בעוה"ר הפרוץ מרובה על העומד ולמען יוסרו הנשים ולא יעשו כמעשה אשה זונה שלטת והשומע תבא עליו ברכת טוב. והנה מדי דברי בסוגיא דטא"ל ארשום מה שהשבתי לפום ריהטא מה ששאל הרב החריף המופלג מוהר"ר אורי וואלף נ"י בהא דלמשנה אחרונה תקנו דבאומר טא"ל אינה נאמנת משום דשמא עיני' נ"ב. והקשה דלפי מה שכתבו התוס' בכתובות דף ס"ג דהיכא דמפסדת כתובתה ל"ש ענ"ב ואם כן היה להם לתקן דתפסיד הכתובה ושוב תהיה נאמנת ותצא שלא בכתובה. והשבתי לפום ריהטא דאם נימא דנאמנת והרי היא נאנסת דמיירי באשת כהן שנאנסה דברצון אינה נאמנת וגם לית לה כתובה וע"כ באשת כהן באונס כדאמרו שם ולפי"ז אם נאמינה שוב יקשה למה נפסיד לה כתובה והא נסתחפה שדהו וא"ל דנאמין לה שזינתה אבל הי' ברצונה ופ"ד ושוב לא תהי' נאמנת דז"א דאיך נפסיד כתובה הא היא טוענת שנאנסה וממנ"פ אם לא חיישינן שעיני' נתנה באחר שוב נאמינה על כל הדברים וע"כ דנתן לה הכתובה ושוב שייך החשש דענ"ב ודו"ק כי כתבתי לפום רהיטא והפסיקני ענינים אחרים ולא עיינתי כראוי. והנה במ"ש למעלה דבד"נ יכולין העדים לחזור טרם שיגמור הדין צ"ע בדברי התוס' במכות דף ו' ד"ה לאסהודי שהקשו היכא נאמנים לומר לאסהודי קאתינא לבטל העדות הא הוי כחוזר ומגיד והרי שם בד"נ מיירי כמו שהתחילו בתחלה וצ"ל דקאי אח"כ לד"מ דבלא"ה בד"נ דשייך התראה ל"ש השאלה כמ"ש התוס' הכי ועיין במהרש"א ובמהר"ם כל דבטל דו"ח א"י לחזור. ודרך אגב ארשום במה שהקשו בתוס' שם דהאיך יהרג אדם מעולם דהא הקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי קאתינין והקשה המהרש"א דהא כבר כתבו דבד"נ דשייך התראה נחזי אנן אי הקרוב והפסול התרו בו והוא תימא רבה דהתוס' יסתרו דבריהם בתוך כ"ד אך נראה דבאמת בלא"ה צריך ביאור דמה ראי' ממה דלא התרו ואטו צריכים כלם להתרות ואפילו שמע מפי עצמו סגי ובשמע מן השד. וכבר נתקשה בזה המהרש"א אמנם נראה דבאמת אף שלא התרו סגי כל ששמע ההתראה אף מפי שד אך זה בסתם אבל כאן דיתבטל העדות לפ"ז כל שלא התרו בם מה"ת לומר דיתבטל העדות ע"י זה ולא נימא דבאמת לא רצו להתכוין לשם עדות רק למחזי בלבד ותדע שהרי לא התרו בם ולפ"ז זה כשלא יאמרו שנתכוונו להעיד אבל כשיגידו דלהעיד יתכוונו בוודאי יבטלו עדות אף שלא התרו וז"ב לענ"ד והנה האשה הנ"ל ילדה ולד ויש להסתפק אם אותו הולד הוא ממזר ולכאורה הדבר מפורש בתוס' יבמות דף מ"ט ע"ב בד"ה סוטה ובמרדכי הובא בש"ע סי"ד סט"ז בהג"ה דאין הולד ממזר אף מדרבנן אבל אחר העיון זה אינו דשם דוקא על הולד שהולידה מבעלה בודאי ורק שדעת ר"ח שיהי' ממזר מדרבנן משום קנס ע"ז כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי טעמים דל"ש קנס בזה אבל כאן על אותו ולד הוא ספק אם הוא מהבעל או מהנואף בזה לפענ"ד אף דמה"ת תלינן שהוא מהבעל דרוב בעילות אחר הבעל כמ"ש סט"ז שם אבל מדרבנן חיישינן דשמא ממזר הוא דבזה שייך משום קנסא ול"ש דחיית התוס' והרא"ש ובלא"ה נראה דכאן שייך שמא הרגילתו דא"ל דתחוש להרגילו שלא יהיה ממזר דז"א דכאן בודאי תתרצה לתלות הולד בבעל דאל"כ יהי' ממזר דאורייתא ובלא"ה נראה דבאמת שיטת הב"ח דבאשת איש חיישינן ולא תלינן ברוב בעילות אחר הבעל כל שיצא קול מזנה בעיר ואף דהב"ש ס"ק ס"א השיג עליו דא"כ לא א"ש הך דכתנאי כ"כ האחרונים דלא זכר דברי התוס' בגיטין שם שפירשו דקאי לקלא דקודם נשואין ול"ק. וגם כ"כ בגליון הב"ש בד"א ליישב קושית הב"ש אמנם זה באמת דוקא שם ובאמת סברת הב"ח דחוקה דלמה באשת איש נחוש טפי דאטו לא ירננו בשביל שהיא אשת איש כ"א בדבר ברור ואטו מי שמרנן צריך לחוש שמא אינו אמת ויפסלו הבנים על זה אין דעתו של המרנן אבל כאן בודאי שייך סברת הב"ח דכל שהבעל בעצמו טוען שזינתה פשיטא דחיישינן טפי דמסתמא אין אדם מוציא קול שקר על אשתו בחנם ולא חשיד הבעל לקלקלה בחנם וז"ב לפענ"ד ואם היא נקיבה לכהונה בודאי מזהמין את הולד וע' סט"ו שם ובהרא"ש פ' החולץ סי' ל"ח וסי' נ"א נ"ד נ"ו וגם על הולדות שיולידו מהבעל אפשר דבכה"ג כ"ע מודים לר"ח דכאן ל"ש דחיית התוס' והרא"ש דל"ש קנס כל שנעשה סוטה ול"ש מרגלא לי' לפענ"ד כיון שהותרה עפ"י ב"ד ניהו דהוא בטעות אבל הם חושבין שבהיתר היא ושייך קנסא וגם בספק סוטה נלע"ד דבודאי שייך קנסא וכמ"ש תדר"י ריש ברכות דבספק איסור קשה יותר מאיסור ודאי דבזה מוצא היצר מקום לענות שאין כאן איסור וכ"כ הרמ"א באו"ח ס' תר"ג וה"ה כאן אמנם יש לעיין בזה עצמו אי ע"י הוראת ב"ד הוי הולד ממזר דשייך לומר דברשות ב"ד עשה וע' באהע"ז ס' ל"א ובסוף ס' י"ז ועט"ז וב"ש שם ובשו"ת נוב"י מהד"ב ובמ"א הארכתי בזה והנה במ"ש למעלה להקשות על תוס' סנהדרין דף מ"א דהא היא בדו"ח וכל שלא נגמר הענין יכולין לחזור מצאתי אחר זמן רב בתומים סי' כ"ט ס"ק א' ע"ש מ"ש בזה וגם בס"ק י"ג סי' למ"ד האריך בזה ואני תמה על התומים דמה שהאריך בדברי הרא"ש שם תמהני דלמה לא זכר דברי התוס' בב"ב דף קע"א ד"ה שאם דמשמע דלא ס"ל כרא"ש וגם מה שנסתפק שם אם יש לחלק בין כתיבה לאמירה בע"פ גם זה נפשט מדברי התוס' שם דאין חילוק גם מה שנסתפק שם אם הך דאמרינן דאחר רובא דירחא לא טעי אינשי הוא דבר ברור או דמספיקא לא אמרינין דטעו להרוג נפש אבל מ"מ מחמרינין ובדברי התוס' מבואר הדבר דהוי ודאי דאל"כ איך נוציא ממון מספק וצע"ג ומדי דברי בדברי הש"ס ב"ב הנ"ל צ"ע בפסקי מהרא"י סי' י"א שחידש דע"כ לא אמרינן דתלינן בטעות רק היכא שהטעות מבורר בתוך השטר אבל לא כשהטעות מבורר מבחוץ ע"ש וצ"ע שהיה לו להביא ראי' מדברי הש"ס הנ"ל דאמרו הכל מודים שאם הוזקקנו לעונתו של שטר וכו' ול"מ לפירוש השני של הרשב"ם דהדבר מבואר ואף לפירוש הראשון שהחזיק הרשב"ם לעיקר שם הוה כמבואר הסתירה בהשטר דהכל יודעין שאין כותבין שטר ביוה"כ וע"כ יתלו בטעות וצ"ע בטוש"ע אהע"ז סי' קכ"ז כי לא נפניתי כעת לעיין אם לא הרגיש א' בזה וגם בחו"מ סי' מ"ג וצ"ע לעת מצוא בל"נ אתן עיני ע"ז והנה הרמב"ם כתב בפירוש המשנה דלמשנה אחרונה אם היא טוענת שזינתה ברצון אף באשת ישראל מפסדת כתובתה אם שאינה נאמנת לאסור על בעלה דחיישינן דענ"ב מ"מ מפסדת כתובתה דפ"ד ושאלני אחד מהתלמידים למה תפסיד כתובתה הא בהך דמאכילתו שאינו מעושר דפריך הש"ס מנא ידע והקשה הר"ן דנוקמי כשהודת וכתב הראב"ד דאינה נאמנת וע"ז תמה הר"ן דהא לענין הכתובה בודאי נאמנת דהודאות ב"ד כמאה עדים דמי וכתב הפ"י דל"ש הודאת בע"ד אלא כשמודת בעיקר הדבר אבל כאן ניהו דמודת שלא עשרתה ונתנה לו לאכול הא כל עיקר דמפסדת כתובה הוא משום קנס שהאכילתו שאינו מעושר וכיון דלענין שעברה על הד"ת לא מאמנת ל"ש הודאות בע"ד ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז גם כאן הא גוף הזנות לא מהמנא ולמה תהי' נאמנת להפסיד כתובתה הא כל עיקר הפסידא בשביל שזינתה ונאסרת עליו וכל שאינה נאמנת לענין אסור שוב ל"ש הודאות בע"ד לענין הכתובה והשבתי דל"ד דשם כל שאינה נאמנת לענין זה שהאכילתו שאינה מעושר א"כ ל"ש הודאת בע"ד דניהו דהיא אומרת שהאכילתו שאינו מעושר הא אינה נאמנת ולמה תפסיד הכתובה ול"ש הודאת ב"ד דהא אינה מודת שמחלה הכתובה או שנפרעה רק שאמרה שהאכילתו שאינו מעושר והרי לא נאמנת לענין זה משא"כ כאן באמת למשנה ראשונה נאמנת רק שלמשנה אחרונה חשו לשמא ענ"ב א"כ עקרו חז"ל הקדושין וכדומה וכמ"ש הר"ן ואינה נאמנת לאסור על בעלה אבל מ"מ לגבי עצמה נאמנת שנטמאה שכל שחז"ל לא רצו להאמינה ניתרת לבעל אף שזינתה אבל עכ"פ לגבי הכתובה למה לא תהי' נאמנת ויש להמתיק הדברים דבאמת צריך להבין איך שייך פ"ד דכל דהפסדת כתובה אינו בא רק מחמת אסור וכל שאינה נאמנת לענין אסור איך שייך פ"ד וכבר כתב הרשב"א גבי אני זניתי דל"ש פ"ד דא"א למפלג התיבות והרי כאן אנו מבטלין דבורה לגמרי וכבר נתקשה בזה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק א"ע סי' ע"ב וכבר קדמו בשו"ת זקיני הח"ץ ז"ל סי' ק"ו אך לפענ"ד ל"ק מידי דאין ענינו להרשב"א דכל פ"ד שהוא לגבי עצמה באמת אנו מאמינים לה רק דלגבי עצמה הרי הוא בע"ד ובע"ד אינו נאמן לענין איסור ולכך באני זניתי עם אשתך דכל דבטל דבורו לגבי עצמו בטל העדות לגבי חבירו ולא ס"ל כסברת הראב"ד דבבע"ד ל"ש בטל העדות אך זה לענין איסור אבל לענין ממון דהודאת בע"ד כמאה עדים א"כ ממילא נאמן דאטו לגבי איסור אין מאמינים רק שאנו אומרים שאפילו שהוא אמת א"י לאסור דדבר שבערוה אינו פחות משנים אבל גבי ממון נאמן ובזה הן נסתר מחמתו גם ראייתו מגיטין דף ח' דלגבי ממון שפיר פ"ד ולפ"ז שפיר נאמנות לענין הכתובה אבל שם דאינו דבר שבערוה כל שאינה נאמנת לגבי איסור ממילא אינה מפסדת הכתובה ודו"ק: בע"ה יום ד' תצא תרכ"ו י"א אלול.