שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ש״י (י״א)

אברא דלפ"ז יקשה היאך אמר הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור כגון דהוא אמר לדידהו ולא אמר לב"ד וקשה אם נימא דע"א מדאורייתא מהימן א"כ האשה בודאי אינה נאמנת מדאורייתא דהוא פסולה לעדות וא"כ הרי מה"ת אינה נאמנת וא"כ שוב הוה כמשחק בקוביא דכל דמה"ת לא חזיא שוב הפסידה אותו ועיין בדף ל"א וכדומה שכן הקשה בשיבת ציון וכתבתי בזה בתשובה אחרת וא"י מקומה כעת אך נראה דר"פ לשיטתו דסובר בדף מ"א דמשחק בקוביא לא כיון דמדאורייתא מחזי חזי וכתבו התוס' דאזל בתר תרוייהו לחיובא והיינו כשיש תועלת בעדותו וא"כ ה"ה להיפך כל דל"צ לעדותו יהי' איך שיהי' בין דאורייתא בין דרבנן מ"מ ל"ש ק"ש וז"ב ובזה מיושב דברי השמטה שהשמיט הרמב"ם הך דינא והלח"מ נתקשה בזה ולפמ"ש הרמב"ם דפסק כר"א לדידיה שפיר חייב דעכ"פ מדאורייתא פסולה ושוב יש תועלת בעדותו ודו"ק היטב ועיין בש"ש ש"ז פ"ג ודו"ק. והנה בחידושי אמרתי דבר נפלא על מה דעד מפי עד לא מהימן מדאורייתא משום דהט"ז בסי' י"ז על מ"ש הרמב"ם דבע"א בקטטה חיישינן שמא שכרתו לעד וכתב הוא דהנה בגיטין ס"ז אמרו דחיישינן שמא שכרו דדיבורא מקרי ואמרו והקשו התוס' מ"ש מחכם שאסר האשה בנדר וכתבו דדיבור שנעשה מעשה ע"י זה חשוב מעשה ולזה כתב הט"ז דאם נימא דע"א נאמן מטעם דדייקא ומנסבא וא"כ לא נגמר המעשה על ידו ושוב לא הוה רק דיבור בעלמא ושוב חיישינן שמא שכרתו ע"ש ודפח"ח אמנם באמת הרמב"ם לא כתב הטעם משום דייקא ומנסבא רק משום דעל"ג וא"כ שוב הוה דיבור דנעשה מעשה על ידו אך נראה דכיון דעד מפי עד יכול עד הראשון לחזור ולומר דלא הגיד לו וא"כ שוב לא הוה רק דיבור בעלמא דהא כשישמע שתרצה להנשא יוכל להכחיש ושוב לא הוה רק דיבור בעלמא ומהראוי שלא להאמינו ולכך לא הוה רק משום תקנת עגונות וזה דאמרו בשבת קמ"ה דאין עד מפי עד נאמן רק בעדות אשה בלבד והיינו דלא הוה רק דיבור בלבד ולכך לא מהימן ומזה ראיה דגם שפחה יכולה להכחיש ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש ומזה יצא לו לרבינו דלא סבר משום דייקא ומנסבא דא"כ גם עד הראשון לא ראוי להאמינו וכסברת הט"ז ומעתה כל דברי רבינו מבוארים ודו"ק.