שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן כ״ט (ג׳)

והנה במה דאמרו בפ"ד דטהרות משנה ו' שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען וכו' היה רוק יחידי שורפין עיין ברמב"ם ור"ש ורע"ב שכולם פירשו דבשני רוקין יש ס"ס ספק שמא נגע בטהור ואת"ל בטמא שמא גם זה הרוק טהור דמיירי ברוקין הנמצאים דאינם רק ספק וכ"כ הרמב"ם פח"י מאה"ט ה"ה והנה העירני בזה הרב המופלג מוה' מאיר נ"י מווילקאטש שהראב"ד הובא בר"ן ברי"ף ע"ז דף ל"ח גבי כבשים לא נראה כן דהנה הראב"ד הקשה דלמה באינו ידוע מותר ניחוש שמא נתנו בתוכו יין כדחששו גבי גבינה שמא נתנו בתוכו קיבת ע"ז והשיב דכיון דהוה ספק שמא לא נתנו בתוכו יין לא מחמרינן והביא ראיה מהך דשני רוקין דברוק אחד מחמירין ובשני רוקין לא מחמירין אף דזה ספק וזה ספק מ"מ כיון דבשני רוקות יש ספק שמא לא היה כאן טומאה כלל שמא לא נגע בטומאה כלל והכא ודאי נגע לכך מחמרינן ע"ש והדבר תמוה דהא שאני שני רוקין שיש כאן שני ספיקות וכמ"ש כלם ובאמת שזה תימה רבה עוד הקשה דזה הוה כבאו לשאול בבת אחת ולמה יהי' טהור והשבתי דלפע"ד לק"מ דהרי אמרו בכתובות דף כ"ז לחלק בין איכא ודאי טומאה ובין היכא דספק אם נטמא א"כ גם כאן כל שיש שני רוקין א"כ איכא ספק שמא אין טומאה כלל כאן דשמא לא נגע בטומאה כלל אבל ברוק אחד כל דחכמים גזרו על סתם רוקן א"כ ל"מ ספק שמא טהור הרוק דהרי סוף סוף גזרו עליו וא"כ דברי הראב"ד נכונים דל"ד לס"ס כלל דאף בספק אחד כל שיש לומר שלא נטמא כלל שפיר טהור משא"כ ברוק אחד דעכ"פ חז"ל גזרו ע"ז שוב נזכרתי שהדבר מבואר במלמ"ל פ"ב מחמץ הי"א שכתב גבי שני בתים דכל שיש ספק שמא אין כאן איסור כלל מקילין אף בבאו לשאול בבת אחת ותמה על הכ"מ שכתב הטעם משום ס"ס ואני תמה על המלמ"ל דהרי חזינן דבשני רוקין הוצרכו הרמב"ם והר"ש והרע"ב לתורת ס"ס ולא די להם לומר דאיכא ספק אם לא נטמא וגם לפענ"ד ל"ד לשם דבשלמא בטומאה יש לומר דשמא לא נטמא אחת מהם אבל שם דהעכבר נכנס לאחד מהבתים ניהו דיש לומר דאכלתי' עכ"פ יש כאן ודאי הכניס ול"ד לטומאה ובפרט בספק בדיקה דמחמרינן דתחלתו על הספק נתקנה וכן יש לומר גבי רוקין כיון דתחלתו גזרו על רוקין הנמצאים וא"כ תחלתו על הספק ול"ש לומר ספק טהור הוא ואין כאן טומאה דהא עכ"פ באחת מהרוקין יש כאן טומאה שהרי גזרו ע"ז לכך הוצרכו לפרש משום ס"ס הן אמת שלפמ"ש הכ"מ פי"א ממעשר הלכה י"ג דאף ס"ס לא מועיל בזה וה"ה כאן ברוק הנמצא דגזרו על המיעוט ויש לחלק וצ"ע בכ"ז. ועיין ביו"ד סי' ק"ץ סעיף כ"ה מה שהט"ז והנקה"כ והאחרונים האריכו בזה ולפמ"ש יש לפלפל הרבה כיון דכתמים אינו אלא ספק ל"ש להחמיר בשני שבילים דמי יימר דאטמי כלל אך כיון דכתמים הוה כמו בדיקת חמץ דנתקנה על ספק החמירו וצ"ע. ודרך אגב אכתוב מ"ש בשו"ת תה"ד סי' קע"ח דבספק פלוגתא דרבוותא יש להקל טפי מספק דגוף המעשה ובאמת שהש"ך חולק ע"ז בסי' ס"ו ס"ק יו"ד ביו"ד אבל במנחת יעקב בספר תורת השלמים בסופו בדיני הספקות ס"ק ב' האריך לחלק ע"ז וע' בפרמ"ג בשפ"ד סי' ק"י בסופו בדיני הספקות אות ב' ובאמת צ"ע דספק פלוגתא הוה ספק חסרון ידיעה דמהראוי ליזול לחומרא ואף דלמאן דמתיר אין ספק לו מ"מ כיון שיש לפנינו פלוגתא דרבוותא ויוכל להיות שימצא גדול אחד שיוכל לברר הדבר שכדעת האוסרין עיקר א"כ הוה ספק חסרון ידיעה לכל העולם וכן מצאתי בב"ש סי' י"ז ס"ק מ"ו שכתב בהדיא דל"ד ספק פלוגתא לספק אבעיא דלא אפשיטא משום ספק זה הדומה קצת לחסר ידיעה ע"ש הרי בהדיא דספק פלוגתא חשוב חסר ידיעה משום דיוכל להתברר אבל בעיא דלא איפשיטא בש"ס דלא יוכל שום אחד לפשוט זה נקרא ספק חסרון ידיעה לכל העולם ואזלינן לקולא וגדולה מזו מצאתי במהרי"ק שורש קע"א קרוב לסוף התשובה הארוכה שם בסבלונות שכתב דבספק התלוי בזמן עצמו כגון דמבעיא בגמרא וסלקא בתיקו יש להחמיר יותר דהוה כספק מחמת חסרון ידיעה ועיין במנחת יעקב כלל א' ס"ק וא"ו ובדיני הספקות שהבאתי לעיל אות י"א שהביא דברי המהרי"ק הללו וכתב די"ל ג"כ כיון דהוא ספק חסרון ידיעה לכל העולם לא אזלינן לחומרא וזה דוקא בתיקו אבל בפלוגתתא דרבוותא ודאי הוה ספק חסרון ידיעה ומחמרינן ועיין בפרמ"ג בשפ"ד סי' ק"י הנ"ל אות ד' ועיין ב"ש סי' ל"א ס"ק יו"ד שהעתיק דברי המהרי"ק הנ"ל בסי' קע"א וכתבו ז"ל אם קידש אחד ספק קידושין ונשאת לאחר לא תצא והולד כשר כי היא בחזקת היתר משא"כ בספק מגורשת ול"ד לתרי ותרי דקי"ל תצא וכמ"ש בסי' מ"ז דשאני תרי ותרי מספיקא דדינא עכ"ל והנה לרב קיצורו לא העתיק יפה שהמעיין במהרי"ק ימצא דמחלק בין תרי ותרי לספק מקודשת דהיינו ספיקא דמציאות אבל בספיקא דדינא אדרבא כתב שיש להחמיר יותר דהוה ספק הבא מחמת חסרון ידיעה וכמ"ש ועיינתי בספר ב"מ שם שמביא דברי המהרי"ק ולא הרגיש לבאר לשון הב"ש ע"ש ושוב מצאתי שכתבתי בזה בחיבור כת"י שהחלותי לכתוב שנת תר"ו ושם בדף למ"ד כתבתי בזה ושייך לכאן והנה במה שחידש המלמ"ל פ"ד מבכורות בסוף התשובה ובפ"ח מאה"ט ה"ה דאף דספק דרבנן לקולא מ"מ ביש ס"ס להחמיר אזלינן להחמיר יש לי מבוכה רבה בזה ואמרתי לבאר הנה במה שצייר כגון שיש חתיכה שהוא ספק חלב דרבנן ונפלה אותה חתיכה המסופקת בחלב גמור והי' רוב בודאי באותה חתיכה המסופקת נגד החלב רק שאין בו ששים בבירור וא"כ יש כאן ס"ס להחמיר ספק שמא אין בה ששים ואת"ל שיש בה ששים שמא אותה חתיכה עצמה חלב דרבנן בכה"ג אזלינן להחמיר ע"ש הנה לכאורה אם נימא דספק דרבנן ג"כ באם ספק אחד בגופו וספק השני בתערובות דלא מקרי ס"ס וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק ס"ב וכ"כ הט"ז שם ס"ק י"ד אם כן כאן גם כן הוה ספק אחד בגוף ולא מקרי ס"ס אמנם אחר העיון ז"א דע"כ ל"ש לומר ספק אחד בגוף וספק השני בתערובות דלא הוה ס"ס באיסור דרבנן רק באם הספק הראשון בגוף הוא בדבר שמחמרינן בדרבנן כמו בספק ביצה שנולדה ביו"ט שצייר הט"ז שם דמחמרינן דהוה דשיל"מ או גבינות העכו"ם שמחמרינן א"כ שייך לומר דכיון דהספק הראשון בגוף מחמרינן שוב לא מקלינן בספק השני אבל כאן דהספק הראשון בדרבנן הוה מקלינן והו"ל ספק דרבנן להקל וא"כ נקטינן דהיא חתיכה מותרת וא"כ ממילא כל שיש רוב בתערובות רק שהספק הוא דלמא יש ששים א"כ למה נחמיר בספק דרבנן שהרי כבר נקטינן להקל בזה ול"מ כשנודע כבר הספק הראשון והוה אמרינן דהיא מותרת למה נחמיר בספק השני ואף לפי מה דלא קי"ל דהידיעה אוסרת וכמ"ש הט"ז לחלוק על רמ"א אבל כאן הידיעה ודאי מתרת ואף אם לא נודע רק ביחד שתי הספקות מ"מ ל"ש להחמיר דהרי אם היה נודע הוה נקטינן להקל וא"כ למה יגרע כשהיו ביחד הס"ס מ"מ כל ספק בפ"ע אנו מתירין וכל שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו וז"ב לפע"ד. ולפ"ז גם להיפך מה שחידש המלמ"ל לענין ספק יוצא ונותר ופגול דהוה ס"ס דשמא בנותר ופגול ואת"ל ביוצא שמא יוצא מטמא הנה לפע"ד א"צ לבא מטעם ס"ס להחמיר רק דכל דהספק הוא שמא הוה נותר או יוצא הנה הוה ספק אחד בגוף שמא הוא נותר ומחמרינן בספק הזה ואח"כ כשיש ספק שמא הוא יוצא וביוצא ג"כ גזרו פשיטא דמחמרינן דכל דהוה ספק בגוף מחמרינן בספיקו ובזה מיושב מה שהקשה המלמ"ל מהך דפ"ב דמקואות ספק טבל וספק יש בו ארבעים סאה דיש תרי ספיקות להחמיר שמא לא טבל ושמא אין בו ארבעים סאה ואפ"ה מקלינן מדרבנן ולפמ"ש א"ש דבאמת גם בס"ס אזלינן לקולא ושאני הכא דהו"ל ספק אחד בגוף ובלא"ה נלפע"ד דכאן שיש יוצא ונותר ופגול א"כ להפר"ח בסי' קי"א ס"ק ג' שדעתו דכל דמכיר האיסור והיתר בפ"ע קודם שנתערבו אף בדרבנן מקרי אתחזיק אסורא דלא כש"ך שם א"כ כאן הרי הי' לפנינו נותר ופגול ויוצא וא"כ מקרי אתחזיק איסורא ואף דלפענ"ד דברי הפר"ח תמוהין דמה בכך דמקרי אתחזק איסורא הא גם ההיתר נתחזק שם ומה חזית דאזלת בתר האיסור ניזל בתר ההיתר ובשלמא בדאורייתא אמרינן דהוא מחצה על מחצה והו"ל ספק תורה אבל בדרבנן הוה ספק דרבנן ולהקל וא"כ אין ראיה מאשם תלוי דבאמת זה מביא על ספק שקול אבל בדרבנן אזלינן להקל ובאמת גם השעה"מ הלכות מקואות כלל א' וב' כתב ג"כ להחזיק דברי הש"ך וע"ש שהביא ראיות לזה אבל לא ביאר הטעם כמ"ש ובאמת מה שהקשה בדברי התוס' פסחים דף ט' ע"ב ד"ה היינו לכאורה גם להש"ך קשה דלפענ"ד הש"ך לא כתב דלא מקרי אתחזיק אסורא רק בדבר שאינו נ"מ רק לדרבנן דאינו רק איסור דרבנן גרידא שייך הטעם שכתבתי דהו"ל ספק דרבנן אבל שם דלענין אכילה הו"ל ספק תורה ומחמרינן שוב גם לענין בדיקה הו"ל אתחזיק איסורא וא"כ קשה למה לא צריך בדיקה ג"כ אך נראה לפע"ד דשם אם נמצא הככר ויהי' בספק או חמץ או מצה באמת נאסר באכילה מטעם ספק תורה שמא חמץ או מצה ונמצא דאין לנו לדון על האכילה רק לענין בדיקה אנו דנין שמא ימצא ויעבור עליו בב"י ולזה הוה ספיקא דרבנן ולא אתחזק איסורא דהרי העכבר נטלה ואולי לא ימצא כלל ודו"ק. ועכ"פ בנדון שלפנינו דלענין ספק איסור אכילה אתחזק איסור דנותר ופיגול וא"כ גם לענין טומאה מחמרינן ועכ"פ אין ראיה דמחמרינן בס"ס בדרבנן אמנם בגוף הדין של המלמ"ל בס"ס בדרבנן לפע"ד היא משנה מפורשת פ"ג ממכשירין מ"ג ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא טמא אם רוב מן הטהור טהור ומחצה למחצה טמא והרי א"א לצמצם והו"ל כעין ס"ס כמ"ש התוס' בעירובין דף וא"ו ובכמה מקומות דלמ"ד א"א לצמצם ע"כ מטעם דהוה כעין ס"ס והרי שם א"א לצמצם וצ"ל דלמא היא רוב מן הטמא ואת"ל שאינו רוב דלמא היא מחצה למחצה וא"כ הו"ל ס"ס והרי שם אינו רק טומאה דרבנן שהרי בא משברי כלים וחכמים גזרו על כלי מתכות שנטמאו שיחזרו לטומאתן ישנה וא"כ הו"ל דרבנן ומחמרינן בס"ס וכאן ל"ש ספק אחד בגוף דשני הספיקות הם על הגוף ולפע"ד היא ראיה ברורה ודו"ק היטב שיש שם הרבה הלכות במחצה על מחצה שאינו רק דרבנן. שוב ראיתי בשעה"מ שם כלל ה' שהאריך בדברי המלמ"ל הנ"ל והביא ראיות הרבה דבדרבנן מקלינן אף בס"ס להחמיר ודחה הרבה ראיות דיש לחלק בין כשהספיקות באות בבת אחת או שלא באו בבת אחת ות"ל שהרגשתי בזה אבל אני כתבתי דאף בלא נודע בנתים יש להקל כל שספק אחד בגוף וע"ש ועכ"פ לפמ"ש יש לדחות הרבה ראיות ומ"ש ראיה מהליכה בנהרות ויש ספק אם הם למעלה מעשרה ולפענ"ד זה יחשב ג"כ לספק אחד בגוף וגם הוה ספק פלוגתא דרבוותא ועכ"פ לא העיר במ"ש ראיה מהמשנה דמכשירין וגם מ"ש בכוונת הרמב"ם שעליו נבנה היסוד של המלמ"ל בפ"ח מהאה"ט ת"ל כבר כתבתי זה שנים רבות ביאור דברי רבינו ואכ"מ להאריך ועיין בפ"א מה' פהמ"ק הט"ו ובראב"ד וכ"מ ולח"מ והעיקר כמ"ש הלח"מ דביוצא לא גזרו בטומאה. ודרך אגב אזכור מה דאמרו בזבחים דף כ"ו שמא מינה דם המובלע באיברים דם הוא ומשני משום שמנונית והרמב"ם פסק משום שמנונית אבל משום דם לא הוה דם ועי' תוס' שם ד"ה ש"מ דנ"מ לענין דם הניתז על הבגד והנה ראיתי קשיא דהא דם הניתז בעינן דוקא שיהיה ראוי' להזאה ואם כן הרי דם האיברים אין ראוי להזאה וע"ז האריכו שם בתירוצים ובאמת בראשית ההשקפה חשבתי דמ"ש בדף צ"ג דבעי ראוי להזאה היינו שיהיה בו שיעור הזאה והיינו אם היה דם זה מן הוורידין היה ראוי להזאה אבל כל דם הוא כשר להזאה אבל זה אינו דכל שלא נתקבל בכלי שרת אינו ראוי להזאה ולא צריך כיבוס והרי לא קבלו בכלי רק דם מן הוורידין ולא שאר דם ובפרט דם האיברים שאינו רק בלאו ועיין פ"ז מה' מעה"ק ובמלמ"ל אך לפענ"ד נראה העיקר דבאמת רש"י פירש שם בד"ה שחט ואחר כך חתך דהיינו דכל דמי בהמה זה מזה ויצאו דרך בית השחיטה ואם כן ממילא גם בקיבל ואחר כך חתך היינו מה שיוצא מהאברים דרך בית השחיטה והרי הוא כשר שהרי כל הדמים יונקים מהדדי ויוצא דרך בית השחיטה וא"כ ראוי להזאה וזה ברור ופשוט ועיין ברש"י שם ד"ה דלמא מ"ש בזה לענין שמנונית דנפקא דרך בית השחיטה וז"פ וברור ודו"ק.