שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רס״ו (ז׳)

והנה בהריטב"א בחידושיו לסוכה ראיתי שכתב דבסוכה אף לר"א כשר שותפות ומשום דדוקא באתרוג דבעינן שיהיה יוצא בכלו דהא חסר פסול ואם כן מוכרח ע"כ לצאת בכלו וכלו בודאי אינו שלו ול"ש ברירה בזה אבל בסוכה יכול לצאת בחלק שלו וא"צ לחלק חבירו ובשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאמרינן ברירה הוא משום דמשתמש בחלק שלו ודפח"ח ולפ"ז בס"ת דאם חסר אות אחת פסול וצריך שיהיה שלם פסול שותפות אבל כבר כתבתי דברי הרמב"ן דכל דלא אתיא מלכם רק מכתבו שוב גם שותפות בכלל כמו בחלה ותרומה דכתיב לשון רבים ורק מלכם אתמעט שותפות ובגוף דברי הריטב"א צ"ע במ"ש הריטב"א ונימוקי יוסף בהלכות הרמב"ן על נדרים פרק שותפין ודו"ק. והנה במ"ש למעלה לדחות דברי הקצה"ח שהעלה דקנין הגוף לשעה מקרי קה"ג ממש ראיתי באבני מלואים סימן כ"ח שהאריך ג"כ בענין זה ע"ש ס"י נ"ג וראיתי שהקשה על עצמו דאם נימא דמעמ"ל אינו רק קה"ג לשעה בלבד הרי הר"ן בחידושיו לגיטין דף פ"ג גבי הא דבעי לה היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דפשטה כיון דפסקה פסקה הביא הר"ן בשם הרא"ה דמהא שמעינן שהנותן מתנה לחבירו גוף ופירות ליום אחד שזכה מקבל מתנה לעולם כיון דפסקה פסקה ע"ש ולפ"ז שוב לא משכחת מתנה לזמן בגוף ופירות לשעה דהא כיון דפסקה פסקה ע"ש שכתב שהר"ן בעצמו לא ס"ל כן בסוגיא דבר פדא שכתב דאף דקדושה לא פקעה בכדי אבל בד"מ פקעה בכדי ובאמת שדברי הרא"ה תמוהים דאם כן אדנחלקו ב"פ ועולא בקדושה אם פקעה בכדי ולמה לא נחלקו בד"מ ונדחק מאד בסברת הרא"ה והעלה בצ"ע והנ"ל בזה דהנה בלא"ה תמוה דברי הרא"ה דמה ראי' מייתי מגיטין דהא שם ע"כ דפסקה לגמרי דאל"כ הוה שיור לרבנן דר"א ולר"א ג"כ הוה שיור כדאמרו שם אמנם צ"ל דעכ"פ מדחזינן דלא מקרי שיור וע"כ דהסברא היא כיון דפסקה פסקה ולא מקרי שיור וה"ה בד"מ דאמרינן דלא חשיב שיור ומעתה נ"ל ברור דבאמת גם הרא"ה ס"ל דכל היכא דאמר אני נותן לך קרקע היום עד מחר דבתחלת הנתינה פסק הזמן הנתינה אם כן הוה מתחילת הנתינה עד הזמן ושייר בנתינ' שאינ' רק יום אחד בלבד א"כ פשיט' דמועיל דהפה שנתן הוא הפה ששייר וכמו בנכסי לך ואחריך לפלוני דאותו שנתן לו נתן לאחר אחר שימות זה אבל באם אומר שנותן גוף ופירי יום אחד ולא אמר עד יום אחד א"כ לא שייר בפירוש רק במה דאמר יום אחד ע"ז אמרינן כיון דפסקה פסקה דכל שנתן יום אחד כבר יצא מרשותו ונפסק רשות הנותן וממילא הוא ביד המקבל וע"כ לא כתב הרא"ה שיאמר עד יום אחד דאז הי' מועיל ול"ש דפסקה פסקה ושפיר למדו מגט מכח כ"ש דמה התם שאמר ולמחר את אשתי וא"כ לא גרשה רק עד מחר ואפ"ה כיון דשם בעינן כריתות ופוסל שיור ע"כ מוכרח לומר דפסקה לזמן וכל דפסקה פסקה מכ"ש באם לא אמר עד רק סתם שנותן יום אחד כל דעכ"פ נתן לאותו יום שוב אח"כ אמרינן כיון דפסקה פסקה וז"ב לפע"ד ובזה מיושב מה דהר"ן הביא זאת והר"ן בעצמו בסוגיא דב"פ כתב דבד"מ ל"ש דפסקה וכ"כ בשם הא"מ דסותר עצמו הר"ן וגם קשה לשטת הרא"ה למה נחלקו בקדושת דמים אי פקעה בכדי ולמה לא נחלקו בד"מ וכמ"ש הא"מ ולפמ"ש א"ש דאם אמר שיקצצו א"כ בד"מ בכה"ג שהגביל הזמן ל"ש כיון דפסקה פסקה אבל בקדושת דמים אף באמר עד שיקצצו נחלקו אי קדושה פקעה ודו"ק היטב כי לפע"ד הוא ענין חדש ובזה נלפע"ד ליישב דברי הגה"מ שהביא בשם סמ"ג שצריך להתנות משפטי תנאים ותמה הגה"מ דאדרבא כי לא מתנה יוצא טפי דהתנאי בטל והמעשה קיים ולפע"ד נראה דאם נימא דמעמ"ל אינו רק קה"ג לשעה ולא יצא דא"צ לחזור ולהקנות ולכך צריך שיתנה בת"כ דאז שייך לומר כיון דפסקה פסקה ואף דהגביל הזמן היינו דלא נתקיים המעשה אבל גוף המתנה כל דנפסקה נפסקה אבל בלא ת"כ דאז כופין אותו לקיים תנאו מדין שכירות א"כ ל"ש כיון דפסקה פסקה דלא נתן רק עד זמן משא"כ דנתן להחזיר בת"כ דאז א"א לכופו שייך כיון דפסקה פסקה רק שאם לא יחזיר לא נתקיים המעשה אבל גוף המתנה הוה קה"ג גמור ודו"ק היטב כי אף שיש לפקפק בזה עכ"פ גוף דברי הרא"ה יש להם יסוד ודו"ק ובזה נלפע"ד דגם אף הפקיר לזמן דהיינו ליום אחד הוה הפקר לעולם כיון דפסקה פסקה וצריך לחזור ולזכות בו והא דאמרו בנדרים דף מ"ג אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד לשבת אחד לחדש אחד עד שלא זכה בו בין הוא בין אחר יכול לחזור בו היינו משום דלא נפק מרשותו כדפירש שם או כר"י דעד דלא אתי לרשות זוכה לא נפיק מרשותו או כרבנן ושבוע וחדש לא שכיחי ע"ש אבל אם היום נפיק מרשותו אף ליום אחד בלבד שוב אמרינין כיון דפסקה פסקה וצריך לחזור ולזכות אך כ"ז אם מפקיר ליום אחד אבל אם אמר שאינו מפקיר רק ליום אחד בלבד ל"ש כיון דפסקה פסקה וכן כתב הב"י באו"ח סי' רמ"ו שצריך שיפרש שאינו מפקיר רק ליום השבת ממילא חזר הדבר לכמו שהי' ועיין מק"ח סי' תמ"ח מ"ש בדין הלז בהפקר לזמן דכמו שאין מועיל קה"ג לשעה כמו כן אינו מועיל הפקר לזמן ומזה הקשה על דברת הט"ז סי' רמ"ו ס"ק ה' ובמחכת"ה אינו דומה דכל דבעינן שיהיה מקרי לכם או בביכורים מארצך א"כ כל שאינו רק קה"ג לשעה לא מקרי קה"ג אבל בהפקר לזמן שרוצה להפקיע איסור שבת שלא יהי' עליו איסור שביתת בהמתו א"כ מה בכך דאינו רק לזמן מ"מ בעת הזאת אינו שלו ובזה מובן היטב החילוק שחלק הט"ז בין הפקר להפקיע איסור שבת ובין מכירת משכון להפקיע איסור רבית דשם אינו רוצה למכור כלל רק להפקיע איסור רבית א"כ אינו מכירה כלל דאינו רוצה למכור כלל אבל כאן באמת על יום השבת שהבהמה ביד העכו"ם הוא מפקיר בלב שלם ולמה לא יועיל ולדברי המק"ח בהבנת הט"ז דלא מועיל משום שאינו מכירה רק לזמן דברי הט"ז תמוה דאטו מוכר לשלשים ימים לא הוה מכירה ולא נתמעט רק מדו"ה פרט ללוקח לשלשים ימים אבל שם מכירה עליו ומה שהביא מנדרים דף מ"ג לפמ"ש כל שלא אמר עד הזמן שייך לומר כיון דפסקה פסקה וראיתי דבר תימה במק"ח שם שהקשה דמ"ש מעמ"ל דמועיל ובאחריך לפלוני דלא מהני באתרוג וחשוב רק ק"פ וכתב לחלק דבאחריך לפלוני לא הוה רק ק"פ בלבד ושאני מעמ"ל דצריך לחזור ולהקנות ע"ש ובמחכת"ה כד ניים ושכיב אמר להא שמעתא דאדרבא הש"ס מסיק דבאתרוג באחריך לפלוני ודאי יצא ובאמת כבר כתבתי דבשו"ת הרא"ש דייק מזה דקה"ג לשעה מקרי קנין וכ"כ הקצה"ח וכבר הארכתי ליישב אבל דבריו תמוהין וצע"ג שוב ראיתי ברמ"א סי' מ"ם ס"א בהג"ה שכתב המקדש אשה למ"ם יום מקודשת לעולם וכתבו בח"מ וב"ש שדין זה כתב הר"ן בשם הירושלמי ומחלק בין כסף לשטר דבשטר לא אמרינן כיון דפסקה פסקה כמו בקידושין דלא אמרינן כיון דפסקה פסקה ועיין מלמ"ל פ"ז מאישות ה' יו"ד ולפמ"ש הרא"ה והר"ן אף במתנה אם נתן לאחד גוף ופירות יום אחד אמרינן כיון דפסקה פסקה מכ"ש הקידושין וכמ"ש בא"מ שם דשייך קדושת הגוף לא פקעה בכדי וגם אינה רק מפקרת עצמה ועיין בא"מ סי' ל"א ס"ק כ"ב ובסי' מ"ם שם וצ"ע ולפמ"ש לפרש דברי הרא"ה דיש חילוק בין אומר עד שלשים יום ובין מקדש סתם כל שלשים יום א"כ ה"ה בזה אמנם י"ל לפמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דקדושי אשה אינו מתורת שמקנית עצמה לבעלה רק שמפקרת עצמה לבעלה ובעלה זוכה כזוכה מן ההפקר א"כ הרי בהפקר לזמן קי"ל דלא אמרינן כיון דפסקה פסקה ועיין נדרים דף מ"ד וה"ה בקדושי אשה ודו"ק ומיהו לפמ"ש למעלה ליתא.