שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רס״ב (ה׳)

והנה במ"ש למעלה דהיה יכול לומר דפיגל בפר וממילא גם השעיר צריך להביא שנית לכאורה אינו קושיא דהא י"ל דלא רצה להפסיד הפר וגם למה יאמר שפיגל דבר שלא פיגל ולחלל יוה"כ בדבר שלא פגל ודלמא רצה להפסיד הציבור אבל לא לעצמו אמנם בגוף קושית הגאון מוה' יעקב מקמארנא שנפסל הפר כיון שאין פיגול בחצי מתיר לכאורה קשה מה בכך דיהיה מפסיד הפר אבל אכתי קושית והוכחת הש"ס היא מהשעיר דמ"מ איך נאמן על השעיר דא"ל דמתוך שנאמן להפסיד הפר נאמן על השעיר דדוקא באם מפסיד אותו דבר שייך לומר מתוך שנאמן לא באם מפסיד בדבר אחד ואף דהרמב"ן כתב דאין ראיה מנדה דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם עליו היינו דשם הוא דבר אחד דהיא והוא שניהם נאסרין כשהיא נדה אבל כאן מה ענין שעיר להפך אך נראה כיון דהקדים שעיר לפר צריך לשחוט השעיר שנית וא"כ אם נאמינו על הפר לפי שמפסיד ע"כ דנאמינו על השעיר דהרי הם תליין זה בזה וזה דוקא במתנות שלפני ולפנים ולא כשאמר שפיגל במתנות שבהיכל ודו"ק היטב. והנה במ"ש למעלה דאם נאמין לו שנפגל השעיר שוב אינו מקרי עולין בעולין קשה דעכ"פ כשאומר שהוא פגל א"כ ממילא צריך להקריב אחר וי"ל דהו"ל כהא דאמרו ביבמות דף מ"ז נכרי אתה ואין עדות לנכרי והיינו אף דנאמן על עצמו משום דשויא חד"א מ"מ על הבנים אין נאמן משום דלדבריו נכרי הוא לו הוא הדין כאן אף שנאמין לו שאינו עולה מ"מ אינו נאמן לנו שיצטרכו להביא שעיר אחר לזה אין נאמן רק מאמינים לו לענין זה שלא יפסל הפר ויש לפקפק בזה ומ"ש דהו"ל בא לעולם ע"י תערובות פקפק אחד מלומדי למד דהא עכ"פ הוא אמר דפיגל ניהו דאינו נאמן אבל מ"מ לא מקרי בא לעולם ע"י תערובות אך נראה כיון דאין מפגלין בחצי מתיר א"כ כ"ז שלא נתערב בקרנות לא נתפגל עדיין ושוב הו"ל עדן היתר וא"כ שוב הו"ל אח"כ בא האיסור לעולם בתערובות ולשיטת התוס' בזבחים דף מ"א ע"ב אף פסול לא הוה בחצי מתיר רק מדרבנן וכאן על התורה קיימינן כדאמר מה אעשה שהתורה האמינו ומה"ת אין ראיה שהרי נפסל הפר ולא נתבטל וכמ"ש ודו"ק ובמ"ש למעלה דבדבר ערוה דבעי שני עדים ל"ש שויא אנפשא חד"א דכל שאין עדים אף אם אמת הדבר לא נאסרת הנה באמת צ"ב דאטו אם אחד מראה שזינתה אשתו ואין כאן עדים לא יהי' נאמן ולא תהי' נאסרת עליו וכאשר השקפתי בזה מצאתי כי הוא מחלוקת הקדמונים בכתובות דף ט' בהא דפריך ומי אמר ר"א הכי והא אמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה והקשו התוס' דאיך אפשר לומר דל"ש שויא אנפשה חד"א הא האומר לאשה קדשתיך נאסר בקרובותיו וכתבו דס"ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היו שם עדים לא נאסרת עליו והלכך מקדושין לא קשה דשם קדשתי בעדים אמר הנה מבואר מדברי התוס' דבמקום דהוה דבר שבערוה ובעי שני עדים ל"ש שויא אנפשי' חד"א ומ"ש דס"ד דמקשה י"ל דבאמת לפי המסקנא שייך שויא אנפשי' חד"א אף דבעי שני עדים והיינו היכא דאינו משועבד לאחר בזה יכול לאסור על עצמו דבר המותר ג"כ וא"כ מה בכך דאינו דבר שבערוה בפחות משני עדים מ"מ יכול לאסור על עצמו והבעל שויא אנפשי' חד"א דל"ש שעבוד דיכול לגרשה ולהפקיע שיעבוד ובאמת שהקדמונים בשטה מקובצת האריכו בזה דאף בדבר שבערוה דבעי שני עדים שייך שויא חד"א אבל אין ראיה דשם עכ"פ יכול להפקיע השיעבוד דיכול לגרשה וכמ"ש האחרונים משא"כ היכא דא"י להפקיע השיעבוד. איברא דאכתי בהך דתוס' רי"ד דע"כ מיירי שאמרה קבל בי אבוך קדושין כי זוטרת ע"כ דאמרה שקבל אביה קידושין ע"פ שני עדים דאף בע"א אין חוששין לקידושיו וא"כ למה לא שייך שויא חד"א וכמ"ש התוס' דלכך נאסרה בקרוביו משום דאמרה שקבל קידושין בשני עדים וצ"ל דשם דהיא לא היתה יודעת רק עפ"י אמה והאם אינה נאמנת לומר שהי' הקידושין בשני עדים כל דליכא עדים לפנינו ובשלמא היא עצמה שפיר נאמנת לומר דנתקדשה בשני עדים ושויא חד"א אבל האם אינה נאמנת על בתה לאסרה ואף דהיא המנת לאמה א"כ בזה ל"ש שויא אנפשה חד"א כל שא"י אם היו שם עדים שוב אין האם נאמנת בכך כנלפע"ד ברור ועיין היטב בשטה מקובצת בכתובות דף ט' שם שהאריך בביאור כל אחד מהשיטות ולפמ"ש הי' מקום לבאר יתר דברי הסוגיא עפ"י שיטת רש"י ותוס' והרא"ש שהביא שם וגם אחד גדול בתשובתיו שהתוס' כתבו כן לדינא ע"ש והוא דחה דברי הגדול עכ"פ מ"ש נכון. ועיין בפסקי תוס' בכתובות שם שכתב דראה שזינתה אף בלי עדים נאסרת וזהו כמסקנת התוס' אבל כ"ז דוקא במקום שיכול להפקיע השיעבוד ועיין באהע"ז סי' קע"ח דבזה"ז לאחר חרגמ"ה אינו נאמן לומר שזינתה אשתו ובאמת בש"ע אינו מבואר כך רק באומר שמאמין לה שזינתה ולא בראה בעצמו אבל בהגהמ"ר משמע דאף באומר בעצמו שראה שזינתה אינו נאמן בזינתה וע"כ דכל דמשועבד לה שוב אין כאן איסור כל שלא הי' עדים דאין דבר שבערוה משנים ודו"ק.