שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רס״ב (ד׳)

והנה כ"ז לפי דרכו של הפ"י אבל המעיין בקדמונים ימצא כי דעתם דעד נאמן לאסור אף כשאינו בידו לגמרי ולא היה בידו רק דפועל שאני דחזקת פועל שעשה כהוגן ולכך לולא דהוה בידו אינו נאמן ע"ש ובאמת שדבריהם צ"ב דא"כ למה יהיה נאמן כשהיא בידו וצ"ל דגם נגד חזקת פועל שעשה כהוגן כל שבידו מגרע להחזקה ולרבא כל שהיה בידו ולא יצא בחזקת היתר נאמן הפועל ודו"ק היטב. ובגוף דברי התב"ש שחידש דאף דלא אתחזיק היתר ברור רק שמחזיקין אותו בהיתר מחזיקין אותו כמו שהיא והביא מהך דגדולה חזקה וכתב דלכך החזיקם בפלגא דהיינו לתרומה ולא לקדשים שא"א לאסור אותם במה שהוחזקו וקשה לפמ"ש בקידושין דף ס"ט דעד עכשיו אכלו בתרומה דרבנן עכשיו בתרומה דאורייתא ואיך אכלו תרומה דאורייתא ואולי כיון דלענין תרומה החזיקו אותם לכהנים שוב שם תרומה חד הוא אף שכאן היא מה"ת מ"מ הרי אי אפשר לאסרם בתרומה אף שכעת היא דאורייתא וצ"ע וכן צ"ל לענין נ"כ דדעת המהרי"ט סי' קמ"ט והפ"י דבמקדש דוקא איכא איסור וא"כ לאו היינו חזקה דמעיקרא דבגבולין ליכא איסורא. והנה לכאורה היה נ"ל דבר חדש דלפמ"ש האחרונים דהא דלא אמרינן מיגו במקום חזקה היינו כשהמיגו אינו בעיקר החזקה אבל כשהמיגו היא בעיקר החזקה נאמן נגד החזקה וכעין מ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' ע"א סק"ה לענין מגו בעיקר הנאמנות ולפ"ז אם נימא דבידו הוא מתורת מיגו א"כ הוה כמיגו במקום עיקר החזקה דהא כל עיקר החזקה היא שהי' לו חזקת היתר או שחזקת פועל שעושה כהוגן וכל שהיה לו מגו לפגל ולטמא הזבחים והטהרות א"כ הו"ל כמיגו בעיקר החזקה דנאמן אברא דלפ"ז צ"ב מ"ט דרבא דסגי כל שהיה בידו והא כל שאין בידו כעת שוב לא הוה מיגו בעיקר החזקה דהחזקה כבר נעשה אמנם נראה דהרי בלא"ה צריך להבין אם בידו הוא מתורת מגו וא"כ מה מועיל שהיה בידו הא הו"ל מגו דלמפרע והנראה בזה דלפמ"ש כיון שבעת שהי' תחת ידו לא הי' חזקה חזקה כלל דהא הי' יכול לקלקל והו"ל מיגו במקום עיקר החזקה ושוב לא נתברר החזקה והו"ל כמו חזקה שלא נתבררה בשעתה דלא הוה חזקה דכל שהי' יכול לקלקל א"כ אמת נתברר החזקה ובשעה שאינו תחת ידו שוב לא נתברר אם אמת החזקה או לא ולכך כל שכבר פגעו ולא א"ל שוב נתברר אז דמסתמא לא קלקל דאל"כ היה אומר לו ושוב הדרא החזקה למה שהיה קודם ושוב אינו נאמן למפרע וז"ב בטעמו של רבא. ובזה מיושב היטב קושית הרשב"א הנ"ל מהך דמוכח מכה"ג ביוה"כ דהא התם אמר בפעם הראשון שמצאו ולפמ"ש א"ש דבאמת כיון דאין בידו לקלקל דהא לא יהיה נאמן כיון דכל אדם לא יהיה באהל מועד שוב אין לו מיגו בעיקר החזקה ושוב אינו נאמן אף כשפגע בו בפעם ראשון וע"ז פריך ודלמא דשמעניה דמפגל ושוב הוה בידו וא"כ הו"ל שפיר מיגו בעיקר החזקה ודו"ק היטב. איברא דלפע"ד נראה דל"ש מיגו במקום חזקה רק בחזקה דלא תליא בסברא אבל בחזקה התלוי בסברא ל"ש לומר כן דא"כ איך קאמר בב"ב דף ה' דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דאאפבת"ז והא הוה מיגו בעיקר החזקה וע"כ משום דחזקה אא"פ בת"ז הוא חזקה מצד הסברא ואטו בשביל זה דפרע בת"ז נעקרה החזקה וא"כ ה"ה כאן דהו"ל חזקת פועל שעשה כהוגן דהיא חזקה מצד הסברא וכמ"ש ורק אם החזקה היא בשביל חזקת היתר א"כ יש לספק אם אולי לא התחיל כלל חזקת היתר ודו"ק. וראיתי לשארי הגאון בעל חוו"ד בלקוטיו על הלכות יי"נ סי' קכ"ז שכתב דלכך נאמן כשהוא בידו משום דכל שבידו לשנות הוה כחזקה העשויה להשתנות. ולפע"ד לא דמי דשם מצד עצמה עשוי להשתנות אבל כאן מצד עצמו אינו עתיד להשתנות רק כשיפגל או יטמא ומה בכך דהא כל כשרות יכול להשתנות ולערב ולטמא ואפ"ה מקרי חזקת כשרות גם מ"ש שם דאף דצריך לשלם אם מפסיד ל"ש להאמינו מתוך שמפסיד שצריך לשלם משום דהוה תרתי הודאה דסתרי שזה אינו מאמינו לא נהירא דניהו דזה אינו מאמינו ולכך לא אמר רק מתוך שנאמן להפסיד שכרו דאף שהלה מכחישו מ"מ לענין זה הוה תרתי הודאה דסתרי ומוקמינן ממונא בחזקתו ופטור הזה מלשלם ולפע"ד אף שאמר דבר חכמה הנה בקדמונים בריטב"א ור"ן מבואר להיפך דכל שצריך לשלם ג"כ נאמן וכן מצאתי בראב"ן דף צ"ב דלכך לא אמר בטהרות מתוך שמפסיד שיצטרך לשלם משום דאמר נטמאו משמע שלא על ידו ולא מפסיד אגרי' ושלומי לא משלם דקנס הוא ומודה בקנס פטור הרי דאם היה משלם היה נאמן ולדברי הגאון דאמר משום דהוה שני הודאות דסתרי יקשה איך למדו מכה"ג ביוה"כ דאי אמר פגול מהימן והא כ"ג שפיגל במקדש מזידין חייבין והא שם לא יוכל האחר להכחיש ואין כאן תרתי הודאות דסתרי ואף דיש לדחות דמה"ת פטור ולכך אמר שהתורה האמינתו וגם מודה בקנס פטור אמנם כ"ז למ"ד היזק שא"נ ל"ש היזק אבל לחזקי' דשמי' היזק אין ראיה מכ"ג ובזה מדוקדק הא דאמרי הכי אמר ר' יוחנן מה אעשה שהתורה האמינתו והיינו דר"י לשיטתו דס"ל היזק שאינו ניכר ל"ש היזק וא"כ מה"ת פטור וע"כ דהתורה האמינתו ובלא"ה י"ל דלפמ"ש הפ"י דהך דבידו הוא משום דהמני' כמו במסרו ליד שליש והנה בכה"ג דל"ש שהמני' שהרי אין בידו לפגל לכך אמר מה אעשה שהתורה האמינתו ול"צ לנאמנות דהבעלים ודו"ק. והנה הראב"ן כתב דקושית הש"ס כה"ג ביוה"כ הוא מהשעיר דהוא ק"צ דמהפר ל"ק דהא הפר היה של כה"ג ושייך לומר מתוך שנאמן להפסיד הפר שלו והנה הט"ג הקשה בשם הרב הגאון מוה' יעקלי מקמרנא דהרי מפסיד גם הפר דהא אין מפלגין בחצי מתיר וא"כ צריך שיפגל בשלשתן והרי אח"כ מערב בקרנות ונפסלו שניהם וכתב הט"ג דאמת דצריך שיפגל בשלשתן אבל אינו רק בשלשתן של אחד לבד וא"כ אם פיגל רק בשעיר לבד בשלשתן אז הפר לא נפסל ובתשובה הקשיתי בזה דאכתי עכ"פ כשאומר שעירב בקרבנות ופגל השעיר ממילא נפסל השעיר והפר ועל הפר נאמן שהרי מפסיד עי"ז שערב בקרנות ונפסל הפר עכ"פ וא"כ ממילא נאמן גם על השעיר שהרי אין לו דם השעיר להזות ועכ"פ צריך להזות שנית שהרי צריך להביא פר שנית וממילא צריך להביא גם שעיר שנית דאף דבהיכל אינו מעכב אבל צריך להזות שנית ולכאורה רציתי לומר דהא באמת דם הפר מרובה משל שעיר רק דלר"י מב"מ לא בטל ורבנן ס"ל מב"מ בטל רק דעולין אין מבטלין זא"ז ולפ"ז שוב הפר לא נפסל דהא דמו מרובה ואף שנפסל השעיר אבל הפר לא נפסל וא"כ ממילא כיון דהפר לא נפסל שוב ממילא על השעיר לא נאמן וא"ל דהו"ל עולין בעולין דז"א דהא לפי דבריו שוב לא הוה עולין וממנ"פ אם נאמין לו שנפסל השעיר שוב אינו עולה ומבטל דם הפר לדם השעיר ואם לא תאמין לו שוב אין כאן פסול כלל וא"כ הפר לא נפסל כלל וממילא לא נאמין על השעיר אמנם י"ל דמקרי בא לעולם ע"י תערובות כיון דהגדתו הי' אחר שנתערב ומקודם הי' היתר בהיתר ולא בטל כמ"ש בתשובה אחרת דבהיתר בהיתר ל"ש ביטול דהו"ל בא לעולם ע"י תערובות דלא ניכר האיסור מקודם וגם ההיתר לא ניכר דעד עכשיו הי' שניהם היתר אמנם בגוף הקושיא נראה לפע"ד דבר חדש דהנה גוף דברי הפ"י צ"ב במ"ש דהוכחת הש"ס הוא דאם נימא דאינו נאמן יקשה מה יעשה הכה"ג באם פיגל באמת הא שוי אנפשי' חד"א והקהל לא ישמעו לו ואיך יעשה שאר העבודות כיון שהוא אמר שפיגל שויא אנפשי' חד"א ע"ש ולכאורה צ"ב דהרי הר"ן כתב בסוגיא דטמאה אני לך דמדינא אינה נאמנת כיון דמשועבדת לבעל אינה נאמנת להפקיע לשעבוד הבעל ע"ש והמתבאר מדבריו דכל שאחר שייך בזה מתוך שאינה נאמנת לגבי אחר גם לגבי עצמה ל"ש שויא חד"א וכן למד הפרמ"ג בהלכות שחיטה מדברי הר"ן כן ובאמת שגם בתוס' רי"ד בקידושין דף י"ב גבי דבתהו דר"ח מבואר דכל דאגידה גבי' דהבעל ל"ש שויא חד"א וא"כ כיון דק"צ הם א"כ עדיף טפי משיעבוד שאינו רק שעבוד גרידא וכאן הוה שלהם ממש והיאך שייך שויא אנפשה חד"א והיא קושיא גדולה לפע"ד אמנם נראה ובטרם יהיה כל שיח נבאר דברי התוס' רי"ד דבאמת בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ"ב תמה בזה דאטו משום דאגידה גבי' דהבעל ל"ש שויא אנפשה חד"א והרי באומרת הנאת תשמישך עלי אסירא דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד הא באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דנאמנת בנתנה אמתלא ואם לא נתנה אמתלא אסורה משום דשויא חד"א ועיין שעה"מ פ"ט מאישות מ"ש בזה דמהרי"ט ס"ל דשויא חד"א היא מתורת נדר ועיין במהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' ובתשובה הארכתי בזה ואכ"מ אמנם לפע"ד נראה דבר ברור דבאמת לכאורה צדקו דברי המהרי"ט דמה בכך ששייך לאחרים הא מ"מ אין מאכילין לאדם דבר האסור לו אך נראה דיש מקום לחלק דבמקום דבעי שני עדים כמו בדבר ערוה דבעי שנים ואם אין עדים לא אסרה התורה א"כ ממילא ל"ש שויא אנפשה חד"א דכל שמשועבדת לאחרים א"כ אינה נאמנת וכל שאינה נאמנת אף אם נימא דאמת הדבר לא נאסרת כל שאין שני עדים ול"ש אין מאכילין לאדם דבר האסור לו דכל שאינה נאמנת א"כ אין כאן עדים ולא נאסרה ולכך בטמאה אני לך או בדבתהו דר"ח דהוה דבר שבערוה ל"ש שויא חד"א אבל בשאר איסורים דכל דאמת הדבר היא נאסרת אף שאין עדים א"כ שייך שויא אנפשה חד"א אף דמשועבדת ול"ק קושית המהרי"ט וז"ב כשמש. ובזה יש לפלפל בדברי המהרשד"ם שהביא הח"ץ ח"א סי' ס"ה ובשעה"מ שם ואכ"מ כעת ולפ"ז יצא לנו מזה דכ"מ שצריך עדים ל"ש שויא אנפשי' חד"א כל ששייך גם אחריני בגווה ומעתה י"ל דזה שאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח והיינו כסברת הפ"י דהא שויא חד"א וא"ל דמשועבד לאחרים ואחריני שייכים בגווה ואינו נאמן דז"א דבאמת אין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואיך יעשה שאר העבודות וא"ל דבאמת התורה לא האמינה לעד א' באיסורים ובעי שני עדים לענין איסור וא"כ ממילא אף שפגל באמת לא מועיל הפיגול כלל דז"א דהא ביוה"כ א"א שיהיה עדים וא"כ שוב לא משכחת לה שיהיה פגול כלל דהא א"א שיהיה בעדים וא"כ שוב ע"כ דנעשה פיגול כל שפגלו באמת וא"כ שוב מה יעשה הכה"ג וע"כ דנאמן ובזה מיושב הא דאמרו בש"ס דלמא דשמעני' דמפגל או דחזי' בפשפש ובמפה"י ב"ק דף צ"ט מבואר שם דלדברי הפ"י תמוה דאכתי קשה מה יעשה הכה"ג באם לא נשמע ולא נראה שפגלו ולפמ"ש א"ש דכל דמשכחת לה שיהיה עדים שוב ממילא אין ראיה די"ל דבאמת כל שאין עדים שוב לא אסרה התור' ול"ש שויא חד"א ובזה מיושב מה דהקשו דלמה לא דייק מכל הכהנים דהא שייך פיגול במחשבה ולפמ"ש א"ש דכל דמשכחת לה בדיבור שוב י"ל דבאמת התורה לא אסרה רק באם יש עדים ודו"ק היטב כי הוא נכון ומעתה מיושב היטב הקושיא דאם נימא דלא האמינה תורה ולא נאסר כלל אף שפגלו שוב באמת לא נפסד הפר כלל ושפיר מוכרח דהתורה האמינתו ודו"ק.