שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רס״ב (י׳)

והנה במה שהארכתי למעלה בדברי התוס' דכל דאין דבר שבערוה פחות משנים אף אם הבעל ראה שזינתה אינה נאסרת והבאתי שכן הוא דעת הרבה מהקדמונים ורבים מגדולי הפוסקים חולקים בזה. הנה כעת בשנת תרי"א בקיץ בר"ח תמוז למדתי מס' קידושין בכפר טריסקאוויטץ סמוך לדראהביטש והגעתי לדף ס"ו ובתוס' ד"ה אמר כתבו שם דאביי ס"ל דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים ומ"ש מע"א שזינתה דאביי אמר נאמן וכתבו דהתם אפשר דהמעות מתנה אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל אמת ע"ש וזהו שלא כדבריהם בכתובות דף ט' הנ"ל דאף כשראה הבעל שזינתה אינה נאסרת כל דליכא עדים אמנם אחרי העיון נראה דבזה גופא מחולקים אביי ורבא דלכאורה לדברי התוס' בקידושין דטעמו של אביי משום דהביאה אוסרת צריך להבין אם כן מה טעמי' דרבא אך נראה דרבא ס"ל כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ אין הביאה אוסרת כלל כל שאין שני עדים המעידים על זנות ונמצא לפ"ז שאדרבא מזה סייעתא להתוס' בכתובות שהרי לרבא ע"כ כן הוא כמ"ש ודו"ק. ובגוף קושית הראב"ן הנ"ל דאין ראיה מפר דהא הפר שלו נראה לפע"ד דקושית הש"ס היא דהרי בכהן שעבר ומינו אחר תחתיו הפר בא מאותו שאירע בו פסול וזכי ליה רחמנא לאותו כהן המשמש תחתיו כמ"ש התוס' במגלה דף ט' ד"ה אין ע"ש היטב א"כ בכה"ג שזה המשמש תחתיו מפגל בכה"ג מה נעשה דא"ל דמפסיד משלו דהא אינו שלו רק שהתורה זכתה לו אבל עכ"פ אינו מפסיד ואינו מהראוי להאמינו ודו"ק היטב כי יש להאריך בזה בסוגיא ולא נפניתי כעת.