שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רנ״ז (ח׳)

והנה הנו"ב סי' ל"ג הקשה דמה מקשה הש"ס חמור בסי' אוכף היכא מהדרינן ניחוש לשאלה ודלמא שאני הכא דסמוך מיעוטא דשאלה להחזקת א"א משא"כ באבידה דל"ש חזקה כמ"ש התוס' ספ"ק דכתובות ד"ה להחזיר ולפע"ד היה נראה דכיון דהמוצא אבידה הוה שומר דבעלים אם כן נתחייב בשמירה והשבה לבעלים וא"כ כל דחיישינן לשאלה שייך סמוך מיעוטא לחזקת השומר ובמה נפטר זה מהשבה אם יבא אחד ויאמר סי' בגוף החמור וא"כ הו"ל א"י אם פרעתיך אבל זה דחוק דכעת שא"י שפיר מהדרינן האבדה לזה שאומר סי' אוכף דל"ש חזקה וצ"ע וראיתי להתוס' יו"ט ביבמות פט"ז משנה ג' על מ"ש אע"פ שיש סימנים בגופו כתב וז"ל פירוש שא"י סימן מובהק ביותר כגון קטן או ארוך או חוור וסומק ואפילו שומא אבל בסימן המובהק ביותר כגון שהיה לו חסר או יתר באחד מאבריו מעידין עליו ותמהתי בראשית ההשקפה דהא יש שלשה מיני סימנים מובהקים בינונים וגרועים וא"כ כשבא התוס' יו"ט לשלול סי' מובהק ביותר דוקא היה לו לנקט סי' בינונים והוא נקט סימנים גרועים דהיר ארוך או קטן חוור וסומק הם סי' גרועים וכמבואר בהדיא בש"ס דהרי סימן דאורייתא או דרבנן היינו סימן בינונים דבסי' מובהק הוה כעדים כמ"ש הפוסקים והובא ביתה יוסף וע"ז מוקי באריך וגוץ וחוורי וסומקי והיינו שהם גרועים ביותר.