שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רנ״ז (ו׳)

ובזה נראה לפע"ד דמה"ת לא מועיל עידי אוכף כי אם כשאומרים שידענו בבירור שזה הוא של זה באופן שאפשר להזימם אבל כשאומרים שמכירים בט"ע א"א להזימם ומיהו בלא"ה לשיטת הרמב"ם דהזמה והכחשה ביחד לא מקרי הזמה כאן מקרי הכחשה והכחשה ביחד וע"כ מחוורתא דלאו מתורת עדות הוא רק שעכ"פ הוה כס"מ דמועיל ועדים לא גרע מס"מ ביותר ודו"ק היטב. והנה לכאורה היה נ"ל דבר חדש דחמור בסימני אוכף מהראוי שיהיה מועיל דהרי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ודעת הרמב"ן ונמוק"י גבי ענבי דמצנעי דבמקומו ממש דשייך כנכ"ה ודאי קרוב עדיף ולפ"ז כאן דהסימן דכלים על כ"פ מעיד שהוא של זה שהיה לו אוכף א"כ עכ"פ יותר קרוב לומר שהחמור הוא שלו שהאוכף שלו דמי שם להחמור אותו אוכף ואם כן הו"ל קרוב במקומו ועדיף מרובא דעלמא ומה"ת לתלות ברובא דעלמא אלא דאם ניחוש לשאלה שוב לא שייך כנכ"ה דאמת שכנכ"ה אבל חיישינן שזה השאיל לאוכף ולפ"ז הרי אמרו בקרוב ומצוי כ"ע לא פליגי ועיין ב"ב דף כ"ב ובזכרון יוסף ובשו"ת פ"מ השתמשו בזה ולפ"ז בכלים דלא מושלי דעכ"פ מצוי יותר שהוה החמור של בעל האוכף מה בכך דלא הוה ס"מ עכ"פ קרוב ומצוי ומהראוי ליזל בתר קרוב ומצוי ולפ"ז גם בענין עגונא כל דהכלים הם של זה האיש מהראוי לומר דאותו האיש הוא דהוה קרוב ומצוי כנלפע"ד דבר חדש. ומ"ש מעלתו דכל שמה"ת מעידין עליו כמו בפדחת שלם דמה"ת מעידין עליו רק שמדרבנן אין מעידין שוב ל"ש לאוקמא אחזקת אשת איש דכבר יצאת מה"ת מחזקת א"א ומדמה להך דכתב הר"ש לענין טומאה דכל שטמא מה"ת ואח"כ נטהר מה"ת וספק נטמא טומאה דרבנן דיצא מחזקת טומאה מה"ת ל"ד לפע"ד דשם עכ"פ הטומאה תורה יצא וכבר נטהר אבל כאן כל דמדרבנן חיישינן שמא לא זהו איך שייך לומר שמה"ת כבר אזל חזקת א"א הא סוף סוף רבנן חשו דלמא עודנה בחזקת א"א וכעין זה כתבו התוס' בסוכה דף ד' דכל שרבנן גזרו על הנסתם שוב נפסל הסוכה מה"ת ע"ש ודו"ק.