שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רנ״ד (י״א)

והנה הב"ח כתב דבקבוע דרבנן דגם פירש ממילא אסור גזרה שמא יקח מן הקבוע אבל כל שהוא ב"ח ל"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע והש"ך ס"ק ל"ז תמה עליו דמנ"ל לחלק בכך ולפע"ד נראה דלפמ"ש המרדכי סוף חולין בחורי הנמלים דלכך לא אזלינן בתר רובא דכל שאינו בע"ח כ"מ שהונח זה קבועתו ואסור והמלמ"ל פ"ד ממ"ע תמה עליו דהרי אמרו בנמצא הלך אחר הרוב אף שאינו ב"ח אך לפע"ד נראה דבאמת בקבוע דאורייתא שנודע הקביעות בזה פשיטא דכל שנפרש לא מקרי קבוע אף באינו ב"ח דקבוע חידוש הוא אבל שם דאינו קבוע הניכר רק מדרבנן הו"ל גם בזה קבוע ומשום דאינו בע"ח כ"מ שהונח הוה קביעות וא"כ שוב שייך שמא יקח מן הקבוע דבשלמא בקבוע הניכר ל"ח שיקח מן הקבוע האיסור אבל כאן דגוף הקביעות אינו רק ספק רק דכיון שאינו בע"ח חשוב קביעות כ"מ שהונח שוב מקרי קבוע דרבנן ובזה חיישינן שמא יקח מן הקבוע ולפ"ז בבע"ח דל"ח קבוע שוב ל"ש גזרה שמא יקח מן הקבוע ודו"ק היטב והנה מ"ש בת"ח לחלק בין שנשאר הקביעות במקומו או שנעקר למקום אחר ומביא ראיה מאו"ח סי' שכ"ח והט"ז ס"ק ז' תמה דשם ל"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע וגם הש"ך ס"ק ל"ז פירש כן ולפע"ד אף דמדברי התוס' בזבחים דף ע"ג ע"ב ד"ה ונכבשינהו מבואר דהביא מהך דמפקחין את הגל דמחלקינן בין אם נשארו בחצר זה או שנעקרו לחצר אחרת אבל זה רק להס"ד דלא ידענו גזרה שמא יקח מן הקבוע אבל אחרי שחדש דגזירה שמא יקח מן הקבוע שוב אין ראיה מהך דמפקחין ודו"ק וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ק"ה שהקשה בהא דאמרו בזבחים דף ע"ד שם רב ס"ל כר"א דאמר אם קרב ראש אחד יקרבו כלן והרי הא דתלינן דאסורא ימית הוא דוקא בנפלה מעצמה אבל בהפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד כמ"ש התוס' שם וכלהו והרי ר"א ס"ל דאם קרב הראש והו"ל כהפילה בידים ואף אם מיירי שלא הרגיש בדבר כמ"ש ברש"י יומא דף ס"ד מ"מ עכ"פ שייך לקנוס שוגג אטו מזיד ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד לק"מ דשם אינו מרוויח בדבר וע"כ לא קנסינן שוגג אטו מזיד רק אם ירוויח בזה אבל כאן כיון שכל הבהמה אינו רשאי להקריב וא"כ יצטרך להביא קרבן אחר ולמה יקנסו בזה שוגג אטו מזיד וגם בקרב אחד מהם יקרבו כל הראשון ומ"ש רש"י דלא הרגיש בדבר היינו דאל"כ למה לו להקריב ולהכניס עצמו בספק איסור וגם לפי מה דאמרו בגיטין דף נ"ד התם גברא לתקוני מכוין אנן ניקום ונקנסי' וא"כ גם כאן הרי זה נתכוין לתקוני ולמה נקנסיה וז"ב ופשוט ובזה מיושב מה שהקשה הפ"מ שם על הש"ך ס"ק מ"ב דשם הקריב קודם שנודע התערובות שוב ראיתי בפרמ"ג בשפ"ד שהביא כן בשם הבל"י ומ"ש שם הפרמ"ג לדחות לפמ"ש לק"מ כמו שיראה המעיין והנה שיטת ר"ת בסנהדרין פ' ובריש התערובות דהך גזירה שמא יקח מן הקבוע ל"ש אלא בקדשים דלגבוה גזרה שמא יבואו עשרה כהנים בב"א אבל לא בחולין וצ"ב מ"ט גזרינן בקדשים טפי מחולין והנראה בזה דהנה באמת צ"ב למה נחוש שמא יקח מן הקבוע הא מה"ת חד בתרי בטל ורק מדרבנן אסור דהו"ל בע"ח או שאר דבר חשוב דל"ב וא"כ הו"ל רק ספיקא דרבנן ולמה נגזור בדרבנן שמא יקח מן הקבוע אמנם נראה כיון דדעת הרבה פוסקים דאף בדרבנן אסור לבטל איסור בידים א"כ ל"ש לומר דנכבשינהו דניידי דהא הו"ל מבטל איסור בידים דהא כל שכעת אסור מדרבנן משום דהוה דבר חשוב א"כ הו"ל קבוע דרבנן א"כ איך הותר לבטל או להוסיף על איסור בידים אמנם לפמ"ש התוס' בפסחים דף למ"ד ד"ה לשהינהו דלכך ל"מ לבטל ולהוסיף על איסור דרבנן דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור ולפ"ז כאן שלא אסרו רק משום דהו"ל קבוע מדרבנן שלא יתבטל כמו שהוא קבוע לפנינו אבל אם יתפזרו ולא יהי' קבוע מעולם לא אסרו חז"ל ואם היו מתפרשות מאלו והם היו מותרות שוב מועיל גם מה דנכבשינהו דניידי ומעתה ז"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע דחיישינן שמא יקח מן הקבוע אף דאינו רק חשש דרבנן מ"מ כיון שחז"ל אסרו אותו הקבוע דרבנן א"כ לא הועילו חז"ל בתקנתם דא"כ ילך כל אחד ויבטל הקבוע וכמ"ש התוס' בטעם דאסור להוסיף וה"ה בזה ולפ"ז הרי הש"ך כתב בסי' צ"ט ס"ק י"ט דאף למאן דס"ל בדרבנן מותר להוסיף כל שהוקצה למצותו חמיר טפי וא"כ מכ"ש בקדשים דודאי הוקצה לקדושה ואסור ושייך גזרה שמא יקח מן הקבוע אבל בחולין ל"ש גזירה שמא יקח מן הקבוע דאינו רק דרבנן ובדרבנן שרי לבטל ולהוסיף בידים וז"ב ועוד יש לומר לפמ"ש הש"ך שם בשם מוהר"מ מורטנבורק דמחלק בין אם נהנה אחר הביעור ובין אם נהנה בשעה שהנר דולק בכה"ג אסור לבטל ואם כן י"ל דגם בחולין אינו נהנה מהאיסו' רק לאחר שאכלו וא"כ שרי לבטל אבל בקדשים לגבוה דנהנה בעת שמקריב והם בעינו אסור לבטל ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש ובלא"ה נ"ל דלפמ"ש התוס' בדף ע"ד ע"ב ד"ה ואבע"א דלהנות מכולם בב"א אסור וכן ר"א דמתיר להקריב היינו דוקא שנים שנים ולפ"ז אם נימא דלאדם אחד אפילו בזא"ז אסור א"כ שוב לגבוה א"א להקריב דהא עכ"פ מקריב האיסור והוה כמו לאדם אחד וכמ"ש בשו"ת פ"מ שם בהדיא וא"כ לכך שפיר לגבוה אסור גזירה שמא יבאו עשרה כהנים בב"א ואף דיקריבו בזאח"ז מ"מ לאדם אחד אסור אברא דז"א דא"כ לא צריך לומר גזרה שמא יקח מן הקבוע והא בלא"ה אסור לאדם אחד אמנם נראה דבאמת הדבר תמוה דאיך אפשר לאסור בזאח"ז לאדם אחד דהא מ"מ על כל אחד יש לומר דזה ההיתר וכשכבר אכל אני אומר דאותו שאכל היה האיסור וכמו שצווח הפ"מ שם דזה א"א לומר כלל אמנם נראה דזה באמת ההבדל שבין גבוה להדיוט דבאמת ענין מה דאמרינן דבטל ברוב כתב הרא"ש הטעם דאמרינן נהפך האיסור להיות היתר והרשב"א כתב דעל כל אחד יש לומר דזה מן הרוב ולפע"ד הדבר תלוי במ"ש בשטמ"ק ב"מ דף ז' דרוב אינו דבר ברור רק שאמרינן שהתירה התורה ספק זה ולפ"ז לכך נאיד הרשב"א מזה שכתב הרא"ש דאיסור נהפך להיות היתר דהא באמת אינו דבר ברור וכל שנימא דהתורה התירה הספק אבל לא נהפך להיות היתר גמור וא"כ שוב אין מקום רק דתלינן על כל אחד דזה הוא מהרוב של היתר ולפ"ז זהו שייך להדיוט אמרינן דהתורה התירה לנו ספק של הרוב אבל איך תעלה לגבות דהא קמי שמיא גליא שזו איסור ואיך יקריבנו להשם וא"כ זה שאמרו גזרה שמא יקח מן הקבוע והיינו דיבאו עשרת כהנים בב"א וא"כ יהיה איסור גמור ואף בזאח"ז אסור לגבוה דאף דלהדיוט שרי כיון דעל כל אחת יש לתלות דזה מותר אבל לגבוה לא תוכל לעלות ובזה נראה לפע"ד לבאר כל המשך המאמר בש"ס בזבחים דף ע"ג דבתחלה אמרו גזרה שמא יבאו עשרה כהנים בב"א ויקרבו ופריך אלו מעתה מגיסא אסור ומשני שמא יבואו עשרה כהנים בב"א ויקחו ופריך עשרה כהנים בב"א מי משכחת ומשני שמא יקח מן הקבוע ולא נודע מה הי' סברת כל אחד ולפמ"ש א"ש דבאמת אם נימא כשיטת הרא"ש דאיסור נהפך להיתר שוב אף לגבוה היה שרי שכבר נהפך להיות היתר וא"כ זה שאמר אלא מעתה מגיסא אסור והיינו כל שכבר נתבטל ושרי שוב אף לגבוה מותר וע"ז משני שמא יקחו בב"א ולא נתבטל כלל וע"ז אמרו דלא משכחת לה וכבר נתבטל וע"ז אמר גזרה שמא יקח מן הקבוע וא"כ בכה"ג ודאי לא נתבטל וכיון שלא נתבטל שוב אסור לגבוה אף בזאח"ז דא"א לומר דבטל ברובא ועל כל אחד תאמר דאינו זה דהא קמי שמיא גליא וז"ב ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד. ולפמ"ש למעלה דהגזרה שמא יקח מן הקבוע הוא משום דאין מוסיפין על איסור דרבנן דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם א"כ ממילא מבואר דכל דנפרשו מעצמם בודאי מותר דלא עשה שום פעולה כדי לבטל ואף אם נימא דגזרינן שמא לא יתפרש ממילא והוא יגרום שנתפרש ע"י נדנודו מ"מ בדבר שעומד בודאי להתפרש ל"ש הגזרה וכ"כ הב"ח לחלק בין ב"ח שעומד להתפרש משא"כ בשאר דברים והש"ך תמה עליו ולפע"ד נראה דיצא להב"ח זאת ממ"ש התוס' בזבחים ע"א דל"ק לרדת מהך דטבעת של ע"ז דאסרינן בפירש ולא אמרינן דמרובא פירש וכתבו דשאני ב"ח דאפשר ע"י דנכבשינהו דניידן ולא נודע סברתם דמה בכך דאפשר ע"י דנכבשינהו דניידן מ"מ שייך לחוש דלמא איסור הוא דפריש ולפמ"ש א"ש דכל טעם הגזרה הוא דשמא יקח מן הקבוע ואף דפריש ממילא ולא ביטל בידים וע"כ דגזרינן שמא יגרום שיפרשו וזה דוקא בדבר שאינו עומד להיות נאיד אבל בב"ח לא גזרו ע"ז כמ"ש הב"ח ואני מוסיף דא"כ לא יצטרך שיגרום והא יכול לכבשינהו דניידי ע"י עכו"ם אם רוצ' לעבור ובזה מיושב היטב קושית הכו"פ ס"ק י"ד דאכתי קשה על ר"ת מהך דתשע חניות דא"א בתקנתא דנכבשינהו ולמה יאסר וע"כ דמוכרח לבא להחילוק דכל דהאיסור ניכר וקבוע לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע וא"כ שוב ל"צ להחילוק שבין קדשים לחולין ע"ש שהלך בדרך רחוקה ונפלאה ע"ד הפלפול ולפמ"ש אין כוונת התוס' דכל דאפשר בתקנה מצריכין שיכבשינהו דז"א רק דהחילוק הוא דבכה"ג לא גזרינן בפירש ממילא ול"ח שיגרום דיבטל דהא אפשר בתקנה דנכבשינהו וכמ"ש הב"ח וא"כ בתשע חניות דלחולין ודאי שרי בפירש ממילא דל"ח כמ"ש למעלה ולא גזרינן שיגרום שינודו דל"ש בט' חניות שינודו משא"כ במקום דאיכא למיחש שמא יגרום שינוד שוב אסור וכמ"ש ודו"ק. והנה המהרש"ל כתב דלכך באו"ב מות' לכבוש ולהניד ולא אמרינן גזרה שמא יקח מן הקבוע דכיון דלמחר מות' לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון דיש לו היתר למחר ולכאורה צ"ב דא"כ אמאי גזרינן שמא יקח מן הקבוע הא מה"ת שיעשה כן והא יש לו הית' דנכבשו וניידו דכיון דזה דכובש ונייד ג"כ אינו רק משום דאזלינן בתר רובא ומרובא פריש וא"כ ג"כ אינו הית' ברו' לכך גזרו שלא יקח מן הקבוע אבל כל דאפש' בהיתר גמו' לא גזרו שיקח מן הקבוע ולפמ"ש בלא"ה א"ש דכל הטעם הוא דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם וכל שיש לו היתר למח' פשיטא דהועילו דבודאי ימתינו עד למחר ולא יקחו מן הקבוע אברא דאכתי צ"ב דהא כיון דיש לו תקנה למחר שוב הו"ל דשיל"מ ולא מהני כל דפריש מרובא פריש אך ז"א דברובא דאיתא קמן לא שייך דבר שיל"מ ועיין מלמ"ל פ"ז ממעילה הלכה וא"ו ע"ש ובזה י"ל קושית הכו"פ על המהרש"ל מעכו"ם המוכר ביצים ביו"ט דאסו' ליקח אף דכל דפריש מרובא פריש צ"ל דגזרו שמא יקח מן הקבוע והרי בדבר שיל"מ למחר ל"ש גזרה שיקח מן הקבוע ולפמ"ש א"ש דביצה שנולדה ביו"ט חוכך הר"ן פ' אין צדין בסופו דלא מועיל גם רובא דאיתא קמן מטעם דיש לה חזקה שלא נולדה עד היום ובזה יתישב קושית המלמ"ל ועיין בצל"ח פסחים דף ז' ובטעם המלך הלכות יו"ט וא"כ שוב הו"ל דשיל"מ ולא מועיל רובא ודו"ק היטב. שוב ראיתי באור יקרות עה"ת פ' דברים שהביא בשם הקרבן חגיגה דהקשה אמאי מועיל נכבשינהו דנידי באו"ב הא הו"ל דשיל"מ והוא כתב לישב וכמדומה שנתכוין לחלק בין רובא דאיתא קמן אבל דבריו סתומים וגם בדברי רוקח שהביא במחכת"ה לא דק כמ"ש בגליון ספרי והדברים פשוטים דלא ידע לחלק בין קבוע דאורייתא לקבוע דרבנן ודו"ק היטב בכל מ"ש. ומן האמור יש לדון בס"ס דלא מועיל בדשיל"מ והט"ז סי' ק"י ס"ק י"א האריך בזה ובאמת לפמ"ש האחרונים דס"ס הוה כרובא דאיתא קמן דהא השני צדדים יש לפנינו וא"כ בכה"ג גם בדבר שיל"מ מועיל ואף דהמלמ"ל כתב בשם הר"ן דכל דאתחזיק איסורא ל"מ בדשיל"מ אבל כל דלא אתחזיק איסור מועיל ובזה מבואר סברת הרא"ש דבחדש ל"ש דשיל"מ דהא אנן מסופקים אם הי' כאן כלל איסור ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ ועש"ך ס"ק י"ח מ"ש בשם הרא"ש דבתערובות שרי מטעם ס"ס. ובראשית ההשקפה תמהתי דהא התוס' כתבו בהדיא דבנפל אחד לים הוא מהטעם דמה"ת ברובא בטל וא"כ ממילא הוה כשאר יבש ביבש אמנם אחר העיון ז"א דהא להרא"ש כל הטעם דברובא בטל משום דאמרינן נהפך האיסור להיות מותר וא"כ זהו דוקא ביבש ביבש בעלמא דאינו ד"ח אבל בד"ח דלא בטל מדרבנן א"כ ניהו דמה"ת בטל ברוב הרי חז"ל לא בטלו ועכ"פ מדרבנן לא נהפך האיסור להיות היתר וא"כ כיון שכלם אסורים למה יותר התערובות השני ע"כ מטעם ס"ס וזהו שכתב הרא"ש פרק גה"נ דשאני יבש ביבש דאף מדרבנן בטל משום דנהפך איסור להיות היתר משא"כ בד"ח ולפ"ז להרשב"א דהטעם דבטל דתלינן על כל אחד שהוא מהרוב א"כ ניהו דמדרבנן אסו' אבל עכ"פ בתערובת השני אמרינן על כל אחד דלא זהו האיסו' ובזה מיושב קושית הפרמ"ג וע"ש ועיין בסדרי טהרה סי' קפ"ח ס"ק ד' בתשובתו השני' מ"ש על שו"ת זקני המג"ש יעו"ש ואכ"מ ולפע"ד הדברים פשוטים דהרא"ש בפגה"נ מיירי היכא דלא נודע התערובות קודם שנתבשלו דאז אף להרא"ש אסור עד ששים ודוקא בשנודע מקודם הוא דנתבטל ברוב כשהי' יבש ביבש ואחר כך מותר אף שנתבשל דנהפך האיסור להיות היתר אבל כל שלא נודע לא בטל וקמ"ל הרא"ש דמכל מקום בטלה בס' עכ"פ אף דאין מכירין אותה חתיכה והו"ל חה"ל דלא בטלה כאן שאינו רק בלוע בלבד אבל אה"נ אם היה נודע קודם שנתבשל בטלה ברוב ולא צריך ששים ובפכ"ה מיירי כשנודע קודם שנתבשל אף שהיא חה"ל בטל ברוב ומצאתי ביש"ש פ' גה"נ אות נ"ב שהביא דברי הרא"ש הנ"ל וכתב בזה"ל וכן אנו נוהגין אף דס"ל דבכל דוכתא חנ"נ מכל מקום בטלה בתערובות בס' כשאר איסורים היכא שא"מ אותה וממילא בטלה ברוב ביבש הנה מבואר שהבין כמ"ש וז"פ וברור.