שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רמ״ט (ג׳)

והנה מ"ש הר"ר יוסף דאין לוקין בטעמו ולא ממשו דהרי ילפינן טכ"ע מגעולי עכו"ם ושם אינו רק עשה הנה זה אינו רק לר"ע אבל לדידן דקי"ל כרבנן דילפינן ממשרת א"כ הוה לאו והרר"י כתב לפרש דברי ר"י דס"ל כר"ע שוב ראיתי בתוס' חולין שביארו כן בהדיא. והנה אחד מהתלמידים הקשה בהא דאמרו בזבחים דף ע"ח ש"מ נו"ט לאו דאורייתא ולדברי הרר"י י"ל דהיא דאורייתא רק שאין לוקין ולק"מ דמלבד דשם הגירסא ר"ל ור"ל יש לומר דס"ל כרבנן אף גם דשם הוה טעמו וממשו והוא בודאי דאורייתא לכ"ע וע"ש ברש"י ותוס' והנה התוס' ד"ה מכלל כתבו לחלק בין פגום כשהי' בעין ובין נעשה אח"כ פגום והקשה אחד מהתלמידים דא"כ היאך יליף ר"מ מגעולי עכו"ם דלמא שם שאני שהי' מתחלתו לשבח ולפע"ד נראה דגוף החילוק של ר"מ ור"ש הוא גם מטעם זה דהנה כשם שסרוחה מעיקרא מותר לר"מ וכשנסרחה אח"כ אף שא"ר לגר אסור לר"מ ה"ה בבלוע בכלי כל שבעצם לא נתקלקל הרי הוא נשאר באיסורו משא"כ לר"ש דכל שנסרחה אח"כ ג"כ שרי ה"ה בכלי כל שאינו נו"ט לשבח בהמאכל שפיר שרי אף שבעצם לא נתקלקל כמ"ש הרשב"א והר"ן סוף ע"ז ובזה מדוקדק לשון ר"מ אחד נו"ט לפגם ולא אמר אחד פגום ולפמ"ש בא להורות דכל שהוא בעצם אינו מקולקל רק שאינו נו"ט לשבח בהמאכל ג"כ אסור ובזה מיושב תירוץ הראשון של תוס' שכתבו דלא רצה לנקט מה שאינו מפורש הטעם והקשה המהרש"ל דהא גם בברייתא דר"מ ור"ש ג"כ לא מפורש ולפמ"ש במה דנקט שנ"ט לפגם הוא מבואר דקאי על מה שיתן טעם לפגם בהמאכל ואפ"ה אסור ודו"ק. והנה יש לי לתלות פלוגתא דר"מ ור"ש במה שנחלקו בר פדא ור"י בבכורות דף כ"ג דלמאן דס"ל דכל שאינו ראוי לגר אף שעוד ראוי לכלב עדן טמא ה"ה נוטל"פ יש לאסור וכן להיפך אבל בתוס' שם חלקו בזה בין טומאה לאיסור ועיין נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' כ"ו.