שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רמ״ח (ה׳)

והנה במ"ש בנקודות הכסף ביו"ד סי' צ"ג ליישב דברי הרשב"א שכתב הב"י דאין ראיה מהך דכל יום נעשה גיעול לחברו דש"ה דמב"מ בטל ברוב ואוקמא אדאורייתא וכתב הש"ך דז"א דזה דוקא קודם שנעשו נותר ועדיין היתר שייך לומר דבטל ברוב אבל כשנעשה נותר שוב לא סמכינן על הך דמדאורייתא בטל וא"כ ע"כ דהוה הגעלה ולא נשאר רק טעם קלוש דאל"כ ל"מ הגעלה דמו"ש ותדע דאל"כ יקשה למה צותה התורה להגעיל כלל וכמו שהקשה מהר"מ מלובלין והכו"פ תמה דא"כ מה מועיל בחטאת דנעשה איסור תיכף כשמבטל שלמים וממעט באכילה וע"ז לא סמכינן דבטל ברוב וע"ז כתב מעכ"ת דבר נפלא דהנה בח"ד סי' צ"ח כתב בשם התוס' והרשב"א דכל הקדשים מקרי מב"מ אף דהן גדי ועז עד"מ דהוה א"מ מ"מ בשמא נקרא קדשים ע"ש ולפ"ז זהו כל שלא נעשה נותר אבל כל שנעשה נותר נפקע קדושתו וכמ"ש המהרש"א בקדושין דף נ"ו בתוס' שם וא"כ שוב לא הוה מב"מ וזה החילוק בין טרם שנעשה נותר לאח"כ וא"כ ל"ק קושית המהר"ם מלובלין ז"ל וגם קושית הכו"פ דבחטאת שלא נפקע הקדושה שוב מקרי מב"מ ובטל ברוב והנה אף שדבר חכמה אמרת מ"מ אינו נכון דמלבד דגוף דברי הת"ד בשם התוס' והרשב"א לא כתב מהיכן הוציא זה מהתוס' וכפי הנראה כיון למ"ש דאוקמא על דאורייתא והוה מב"מ (ועיין כו"פ סוף סי' צ"ו ביאר בהדיא דלרבא דאזיל בתר שמא הוה מבא"מ גם בקדשים) אבל לפ"ז יהיו תדע מכח קושיא ודברי הרשב"א לא ציין מקומם אי' מה גם דמ"ש מעלתו דלאחר שנעשה נותר לא מקרי מב"מ דפקע קדושתו אמת שכן הוא לענין דינא וכמ"ש המהרש"א אף שהפ"י והפלאה פקפקו בזה אבל אכתי מ"מ בשמא נקרא קדשים והוה מב"מ ועוד דבאמת א"א לומר כן דניהו דמה"ת בטל ברוב אבל מ"מ מדרבנן אסור ואיך אפשר דאוקמא אדאורייתא עוד אמרת עפמ"ש רש"י סוף ע"ז גבי שפוד ואסכלא דנותר איסור כרת הוא והוא תמוה וכתבתי דבאמת קשיא לרש"י מה מקשה מקדשים הא י"ל בקדשי' אוקמא אדאורייתא דמב"מ בטל ברוב אמנם לפי מה דאמרו ביבמות דף פ"ב דרישא איסור לאו סיפא איסור כרת מבואר שם דאיסור כרת ל"ש כ"כ ביטול ולפ"ז גם בנותר דהוה איסור כרת ל"ש ביטול וע"ז משני רבא דכל יום נעשה גיעול לחברו והיינו קודם שנעשה נותר ואז שפיר בטל ומעתה זה החילוק בין קודם שנעשה נותר לאחר שנעשה נותר ומיושב כל הקושיות הנה אף שראויים הדברים למי שאמרם אמנם תימה דהרי הש"ס מדחה מ"ל איסור כרת וא"כ אין מקום לבנות יסוד ע"ז ועיין רש"י יבמות דף קי"ט דכ"מ דאסור בעצמותו היא ולא משום הרחקה ל"ש לפלוגי בין לאו לכרת ועיין תה"ד ומהרי"ט ומל"מל פ"א מיו"ט במגיה שם שהאריך בזה וה"ה הכא ומ"ש עוד ליישב דהנה באמת איך אפשר לבטל איסור לכתחלה ומה מועיל דמב"מ בטל ברוב וא"ל דעדיין היתר הוא ומועיל ביטול והא בחטאת איסור הוא וצ"ל דאין מבטלין אינו רק דרבנן ובקדשים אוקמא אדאורייתא ולפ"ז לפי מה שחדש בח"ד סי' צ"ט דבנר חנוכה דאסור בהנאה אסור לבטל מה"ת דהרי אסור בהנאה וזה נהנה ע"י הביטול ולפ"ז איסור נותר דהוא איסור הנאה שוב אסור לבטל מה"ת ולכך דוקא קודם שנעשה נותר וממילא בחטאת דכל שלא נעשה נותר רק שממעט באכילה שוב מותר לבטל זהו תו"ד בקצרה ודבריך אף שהם חריפים ומשוחים בששר הפלפול אבל אינם נכוני' כלל בראשית דבריך דאסור לבטל איסור זהו ליתא דאטו מתכוין כאן לבטל האיסור הוא צריך לבישול הקדרה וכמ"ש לענין הגעלה וגם מ"ש דבהנאה אסור לבטל דבריך תמוהים דאטו יהנה כאן מהביטול ושאני התם דע"י הביטול יהנה מהשמן שנותר אבל כאן מה נהנה מהבלועה ואף שיוצא בתבשיל שמבשל כעת נגד זה יוצא מהבשול שמבשל כעת בקדירה ומה נהנה בזה ומ"ש דהא דאמרו סוף ע"ז ל"צ דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה שלמים דחטאת דלמחר ושלמים דאתמול בהדי הדדי קא שלים זמנייהו והדר מבשל בה שלמים דלמחר ותמה הכו"פ ריש סי' צ"ה דלמה לי' להש"ס שיבשל בה שלמים דאתמול הלא כל שמבשל שלמים דהאידנא לא נעשה נותר וע"ז כתב מע"ל עפמ"ש במס' ערלה פ"ב משנה ט' חתיכה של ק"ק ושל נותר ושל פיגול שנתערבו מותר לכהנים ואסור לזרים וביאר הרמב"ם בפהמ"ש דהואיל דלזרים יש שני איסורים נותר וקדשים ולכהנים אינו רק איסור אחד בטל לגבי כהנים ולא לגבי זרים ע"ש ומה שלא נקט טמאים כתב הרמב"ם משום דכבר נטמאו בשביל פיגול ונותר והמרכבת הקשה דפיגול ונותר אינו מטמא רק מדרבנן וכתב הוא דבאמת הטומאה בטל מה"ת רק מדרבנן לא בטל וכל שהוא טמא מדרבנן בשביל פיגול ונותר שוב מותר לטמאים ועיין פ"י ממעה"ק מ"ש בזה הרמב"ם והלח"מ נתקשה הרבה וכתב הוא דהרמב"ם דחתיכה של ק"ק שנתערב או בפיגול או בנותר עם חולין אבל ק"ק איתא כאן עם אחד מאיסורים או פיגול או נותר ומיושב כל קושיות הלח"מ ועכ"פ מבואר דשני איסורים לא בטל ולפ"ז שפיר נקט הש"ס דמבשל שלמים דאתמול דלא מצי למימר שלמים דהאידנא דהרי באמת התוס' הקשו דממעט באכילה ולפ"ז יהיו שני איסורים מה שהיו קודש מכבר ונותר ובזה ל"ש ביטול אבל כשמבשל שלמים דאתמול ובהדי הדדי קאתי וקא שלים זמנייהו בהדדי ולא בא לידי נותר רק משום ממעט באכילה לבד ובזה מועיל ביטול ואח"כ כשבר נעשה הגעלה ואין כאן משום בליעה דחטאת רק משום נותר דשלמים שוב בטל בשלמים דלמחרת ודו"ק זה תו"ד ובאמת שהוא חריפות אבל באמת גוף פירוש של הרמב"ם כמו זר נחשב דשני אסורים אמורים לענין ביטול וזה לא שמענו ולפע"ד נראה דעת הרמב"ם הוא כך דכל ענין ביטול ברוב הוא בשביל דנהפך האיסור להיות היתר כמ"ש הרא"ש פ' גה"נ כדכתיב אחרי רבים להטות ובטל דעת המיעוט ה"ה כאן באיסור נהפך להיות היתר ולפ"ז דברי הרמב"ם נכונים דכל שהוא כעת נותר ופיגול והי' עליו שם איסור קדשים שלא הי' לו שעת הכושר לזרים א"כ בשלמא האיסור מצד הפיגול שהוא כעת שפיר תוכל לומר שבטל ברוב אבל זה שהי' ק"ק א"כ אז שהי' ק"ק אז לא נתבטל ברוב ונשאר עליו זה האיסור שהי' עליו דא"א שכעת נהפך להיות היתר מה שכעת אינו באמת ק"ק גמורים שהרי נפסלו רק שהי' עליו שם איסור מקודם ואיך יתבטל כעת ודו"ק היטב כי ברור הוא לפע"ד דכעת אינו באמת ק"ק גמורים דל"מ לדעת המהרש"א באמת נפקע הקדושה בעת שנעשה נותר ואף את"ל שלא נפקע לגמרי אבל עכ"פ כעת שם פסולי המוקדשין הוא וק"ק שהי' אז זה לא נתבטל כעת ולפ"ז כאן אין מקום לדבריו דכאן שפיר יתבטל השני איסורים דמה שהוא חטאת וממעט באכילה שפיר בטל דכעת הוא עדן חטאת ונהפך להיתר ולפ"ז ממילא יתבטל שם נותר ממנו דכעת נהפך להיות הכל שלמים וז"ב כשמש ומה שרצה לחדש דנ"ט בר נ"ט לכך מותר מה"ת אף באסורין דאינו אסור רק מדרבנן כמ"ש הפרמ"ג דהרי רש"י כתב בחולין דף צ"ח דלכך למ"ד טעם כעיקר ל"ד מותר משום דבטל ברוב וכתב בח"ד דלכך לא כתב דטעם לא אסור מה"ת משום דעכ"פ אתרבי בכלל יוצא מן הטמא והנה כבר נודע מ"ש הה"מ דלכך בשר אדם אסור וחלב אדם מותר אף היוצא מן הטמא משום דכל שאינו רק בעשה ל"ש יוצא מן הטמא ולפ"ז כבר נודע שיטת הר"ר יוסף הובא בתוס' ע"ז דף ס"ז דטעם כעיקר דנפיק מגעולי מדין אינו רק בעשה דתעבירו כתיב ואינו רק עשה ולפ"ז כל דנ"ט ראשון הוא רק בעשה ממילא טעם שני דיוצא ממנו אינו אסור דכל דהאיסור הוא רק בעשה לא אסור היוצא ממנו ולכך נ"ט בר נ"ט אינו אסור מה"ת בשאר אסורים ובזה האריך ליישב דברי התוס' בפסחים דף נ"ב גבי כובש שלשה כבשים שכתבו דכל שאינו רק טעם הו"ל כמבואר והיינו כיון דשביעית אינו רק עשה ממילא הטעם היוצא ממנו אינו אסור והאריך ליישב בזה הרבה דברים ואני אומר אף שאמר דבר חכמה הדברים מרפסים איגרא דהרי בשביעית המשקה היוצא מהן כמותן כמבואר בחולין דף ק"כ ובאמת גוף הדברים ליתנהו דשם בחלב אדם הוא דבר נפרד מהאדם ואינו אלא יוצא מהם אבל כאן מה שנאסר בטעם ראשון זה גופא יוצא לשני רק שטעמו קלוש אבל הוא אותו הדבר עצמו ואינו יוצא ממנו וא"כ פשיטא דאסור אמנם בפשיטות יש לקיים דבריו ולא מטעמי' רק דבאמת גוף דברי הר"ר יוסף תמוהי' דמה ענין עשה לכאן והא התורה אמרה שאותו איסור שיש בו תוציא ממנו וא"כ האיסור גופא אסור רק שהגעלה צותה התורה להסיר האיסור ומה שייכות לאיסור עשה ושאני תזבח ולא גיזה וכדומה דגוף האיסור לא אסרה תורה רק בלשון עשה אבל כאן התורה לא מיירי באיסור רק היאך יוציאו האיסור ע"י הגעלה במים ול"ש ענין עשה לכאן וכבר נתקשיתי בזה הרבה בתשובה ונצטערתי ע"ז רבות בשנים אמנם כעת נתישבתי די"ל דבאמת טעם מהראוי לומר שלא אסור דהתורה לא אסרה רק הממש ולא מה דנפיק מיניה וכל האיסור לא נודע רק ממה דיליף מגעולי מדין שהגעילו הטעם הנשאר בכלי ש"מ דאסור וכיון שכן שוב אינו רק בעשה דחזינן דהתורה צותה להגעיל ש"מ דאסור וא"כ אין לנו להוסיף שיהי' טעם כעיקר ממש ובלאו ולכך לא לקי ע"ז דלא נודע לנו שיהי' איסור לאו ומה דצותה להגעיל משום דאסור בעשה ולפ"ז שם הגעילו הטעם הראשון אבל הטעם השני שנקלש זה לא נודע לנו ולכך נ"ט בר נ"ט מותר מה"ת והנה התוס' הקשו בחולין דף ק"ח דאיך הגעילו כלי מדין והא המים בלעי האיסור וחוזר ומבליע בהקדרה למ"ד חנ"נ וכתבו דא"ל שאינו ב"י הגעילו דז"א דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י והקשה הכו"פ דאם נימא דגם קדירה שאב"י אסור מה"ת א"כ אכתי קשה היאך הגעילו ולפמ"ש א"ש דבאמת התוס' שהקשו דהאיך הגעילו כלי מדין הא חוזר ומבליע ואם נימא נ"ט בר נ"ט מותר מה"ת אף בשאר איסורים א"כ לק"מ וצ"ל דס"ל דכל שגלתה התורה דטעם כעיקר א"כ גם הטעם השני אסור מה"ת דאף שנקלש הא כל שנאסר כבר אף טעם קלוש לא נפקע האיסור ולפ"ז אם נימא דכלים גדולים הגעילו באב"י ניהו דגם קדרה שאב"י אסור מה"ת היינו משום שכבר נאסר בהיותו משובח אסרה תורה אף לאחר שנפגם אבל מנ"ל נ"ט בר נ"ט ונטל"פ בזה לא גלתה התורה לאסור וא"כ בזה פשיטא דיכולין להגעיל אף שאב"י אסור מה"ת אבל נ"ט בר נ"ט דנקלש וגם נטל"פ מנ"ל לאסור וז"ב ובגוף דברי הרשב"א והנקודות הכסף הנ"ל וקושית מהר"ם לובלין הנ"ל דאם בטל ברוב שוב ל"צ העגלה כלל לפע"ד נראה דבר חדש במה דכתבו התוס' דמב"מ בטל ברוב אוקמא אדאורייתא והוא תמוה דהרי מדרבנן אסרו כאלו הי' מבשא"מ ולמה לא נימא בקדשים כן ועיין זבחים דף ע"ח דפריך ונשער מב"מ כאלו אינו מינו ע"ש ברש"י ותוס' ובכו"פ סוף סי' צ"ח ס"ק י"ב הרגיש קצת בזה אמנם נראה דהרי הש"ס זבחים דף צ"ז הקשה בהא דאמרי יקדש להיות כמוהו ואמאי ליתי עשה ולדחי ל"ת ומשני דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ור"א אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולפ"ז במב"מ דמה"ת בטל ברוב א"כ שוב מה"ת ליכא לא ל"ת ועשה ולמה יאסר מדרבנן הא איכא עשה דקדשים ופשיטא דעשה של תורה דוחה ל"ת ועשה של דבריהם וז"ב מאוד ולפ"ז זהו קודם שנעשה נותר אבל כל שנעשה נותר א"כ הרי כתבו התוס' בדף צ"ז שם ד"ה ניתי דמנותר לא פריך דהו"ל ל"ת שיש בו כרת ולפ"ז כל דמדרבנן הו"ל נותר שוב הו"ל כרת של דבריהם כעין דאמרו בגיטין דף נ"ה דכרת של דבריהם וא"כ שוב אין עשה דאכילת קדשים דוחה כל דיש כרת מדבריהם ושוב צריך הגעלה קודם שנעשה נותר וגם קושית הכו"פ ל"ק דבזה שפיר העשה דוחת להל"ת ועשה של דבריהם וז"ב ודו"ק. ובזה עמדתי על כוונת רש"י במ"ש בסוף ע"ז ד"ה גבי קדשים דמסיים רש"י דנותר איסור כרת הוא ותמהו כלם למה לו הסיום דאיסור כרת הוא ואם הי' לאו ג"כ קשה מ"ש משפודין של איסור ולפמ"ש א"ש דבאמת י"ל דמב"מ אקמוהו אדאורייתא ואף דמדרבנן אסור הא ע"ז שייך העשה דאכילת קדשים ולכך פירש רש"י דנותר כרת הוא ולענין כרת ל"ש דעשה דוחה דל"ת חמור הוא דחייב כרת מדרבנן וע"ז משני דכל יום נעשה גיעול לחבירו והיינו קודם שנעשה נותר וכמ"ש התוס' כאן ודו"ק היטב כי כל מ"ש נעים ונחמד הוא ת"ל.