שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רמ״ו (ו׳)

עוד יש לי לומר דבר חדש דל"ש לומר דמשום מב"מ חששו בגיעולי עכו"ם דבאמת מב"מ מהראוי להתבטל רק דהמינו מעורר ומחזיק המינו וכמ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ב ולפ"ז נ"ל ברור דזה מקרי שלל דידן דהא מצד הגעולי עכו"ם אם הי' מבשל א"מ הי' בטל רק ע"י שאנו מבשלים מינו נתחזק המין הראשון א"כ אנו עושין קדלי דחזירי ושלל דידן נסתפקו הש"ס בחולין דף י"ז אם אסור ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הרמב"ן דלכך לא חשו לגעולי עכו"ם במלחמות סיחון ועוג משום דאשתרי קדלי דחזירי ולפ"ז אם נימא דכל הגיעולי עכו"ם הי' בשביל מב"מ א"כ זה שלל שלנו ואסור והי' להם להגעיל גם במלחמות סיחון ועוג ודו"ק היטב. והנה לכאורה קשה דאיך שייך ביטול בזרוע בשלה לגבי האיל למר בששים ולמר במאה והא כבר נודע שיטת המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דאמרינן א"א לדם בלי צחצוחי רוק והקשה המרדכי למה לא נימא שיתבטל הרוק וכתב דכל דבר שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול וא"כ כאן הא באמת לא נאסר הזרוע בשלה רק לאחר שהונף והורם נתקדש ואוסרת למפרע וכמ"ש הט"ז הלכות חלה סי' שכ"ג הבאתיו לעיל ולפ"ז האיך שייך שיתבטל הא ל"ש ביטול דאימתי בא האיסור לאחר שנתבשל או בשעת בישול למפרע עכ"פ הי' כאן הזרוע בשלה עם האיל ול"ש ביטול וא"ל דשאני כאן שהמבטל הי' בעולם תחלה וכמ"ש הכרו"פ סי' ק"ב ליישב הך דגיגית דז"א דשם היין קודם השבת הי' היתר ומה שזב בשבת הוה איסור ושפיר שייך לומר דבטל דהמבטל ההיתר ניכר אבל כאן הא האיל עם הזרוע שניהם גם יחד נבראו ושניהם נתבשלו כאחד ול"ש ביטול ואפילו למ"ד דמחתך הזרוע ל"ש ביטול דהא המבטל והמתבטל שניהם באים ביחד ומעולם לא הי' ניכר ההיתר מקודם דקודם שהונף והורם הי' גם הזרוע היתר וא"כ ל"ש ביטול והיא קושיא גדולה אמנם י"ל דמכאן ראיה ברורה למ"ש הנו"ב מהד"ב חלק יו"ד סי'... דדברי המרדכי ל"ש רק על דבר שבטל ברוב אבל במה שבטל בששים ואין הטעם מורגש מה בכך שבא לעולם בתערובות הא סוף סוף אין כאן טעם לאסור ע"ש וא"כ ה"ה כאן שפיר בטל במאה וששים ואף לפמ"ש דו"ז הגאון בישועת יעקב ביו"ד סי' י"ד לחלק עליו דדוקא הטעם בטל בששים אבל כמות האיסור ע"כ מתורת ביטול ברוב הוא וא"כ צריך להיות שלא יבא לעולם בתערובות ובתשובה הארכתי בזה דהעיקר כדברי דו"ז מ"מ כאן א"ש דהא גוף הזרוע עם האיל דבא בתערובות זה באמת לוקח הזרוע מן האיל ונותנו לכהן וא"כ שוב ליכא רק הטעם היוצא מן הזרוע להאיל וזה בטל בס' שפיר וז"ב אך אי קשיא הא קשיא בהא דמשני לא נצרכו אלא לר"י דמב"מ לא בטל קמ"ל דהכא בטל ולגמר מינה גלי רחמנא ולקח מדם הפר וכו' ומה חזית וכו' חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן א"ה למאה וששים נמי לא נגמר אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברוב בטל וביאור הדברים אף דר"י ס"ל מב"מ לא בטל כלל מ"מ כל דגלתה התורה דבטל בששים ולא מקרי מב"מ שוב מהראוי שיתבטל בששים ולפ"ז קשה דהא בכאן באמת ל"ש ביטול דבא בתערובות וא"ל דמ"מ בששים דליכא טעמא ל"ש לומר דבא בתערובות דז"א דא"כ גם מאה וששים נמי לא נגמר דהא כאן באמת ברובא ודאי לא בטל דצריך ששים וא"כ שוב לא היה חומרא רק קולא דבאמת להמרדכי מהראוי לומר דלא להבטל אף בששים וחידוש שחידש הנו"ב דבששים בטל והוא קושיא נפלאה וגדולה היא אלי. והנה בהא דאמרו לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והיא תימה דמשמע דקודם שחידש רבא הוה ס"ד דכאן מיירי מגוף האיסור והרי הזרוע לוקח הכהן מן האיל וא"כ לא נשאר אלא טעם בלבד וא"כ מה חידש רבא לא נצרכא אלא לטעם כעיקר ולכאורה מזה ראיה לשיטת רש"י דטכ"ע דאסור בקדשים הוה אף באינו כדי נ"ט וזה לא ידענו עד עכשיו וזה שחידש רבא אך לפירוש התו"ס צ"ע וצ"ל לפירוש התוס' בטרם שחידש רבא הוה אזלא לר"י דמב"מ לא בטיל אף בליכא נ"ט וע"ז חידש רבא בקדשים לא בטיל הטעם וה"ה בחולין וכאן שרי אף ביש נ"ט אבל לשיטת רש"י יותר מחוור דבתחלה ס"ד משום דמב"מ לא בטיל ואח"כ חידש דבקדשים הוה כמב"מ ואף בשא"מ לא בטיל.