שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רמ״ו (ה׳)

אמנם אחר העיון דברי הש"ך נכונים דכל דלא אמרינן חנ"נ בחצי חתיכה שוב גם אותה חתיכה מצטרפת לבטל וא"כ שפיר כתב הש"ך דלשטת הרא"ם דבחצי חתיכה לא אמרינן נ"נ שוב ל"ח כלל והתוס' הזכירו סברת הרא"ם ודחאה דלא קי"ל כן רק מטעם דאין כ"ק אוסר כ"ק אחרת כמ"ש שם ושפיר כתבו דצריך ששים נגד כ"ק שנאסר אבל לסברת הרא"ם דבחצי חתיכה לא אמרינן נ"נ ל"ש להצריך ששים נגד הקליפה וז"פ וברור וז"ש הש"ך דבתוס' מוזכר סברא זו והיינו דהתוס' באמת לא פסק כן אבל אם ס"ל כחלוקו של הרא"ם ל"ש חנ"נ בזה ודו"ק. והנה אחר זמן רב שוטטו עיני בחידושי הרשב"א בחולין שם בסוגיא דזרוע בשלה ומצאתי בדברי הרשב"א בתחלת הסוגיא בד"ה אמר אביי לא צריכא לר"י דאמר מב"מ לא בטיל והכא בטיל כתב שם דאפשר לומר דמב"מ לא אסר לר"י אלא בממשו של איסור מעורב ונבלע בהיתר כעין דם הפר ודם השעיר דמיני' יליף ר"י אבל לא בפליטת איסור הנבלע בחתיכת היתר ע"ש שרצה להביא ראיה לזה ודחאה אבל משמע שמסכים כן לדינא ותדע שהרי הוצרך לאוקמא הסוגיא ברוטב עבה ומשמע דברוטב רכה ל"ש מב"מ ע"ש היטב בדבריו ותבין ואלו אח"כ גבי הא דאמר רבא לא נצרכא אלא לטעם כעיקר לאחר שהאריך בביאור שיטת רש"י בענין טעם כעיקר כתב הרשב"א ז"ל ואי קשיא לך לפי דברי רש"י ז"ל דהא משמע דלר"י דאית לי' מב"מ לא בטיל אית לי' טעם כעיקר דאורייתא דהא חתיכת נבלה שנפלה ע"ג חתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשה נבלה ד"ת ואעפ"י שאין מינו של איסור מעורב בו אלא טעמא לבד אלמא אית לי' טעם כעיקר דאורייתא וכבר פסיק רש"י ז"ל כר' יהודה וכתב דלר"י לא תליא כלל בטעמו ולא ממשו ולא שייכא בי' כלל דמב"מ גזה"כ הוא ע"ש הרי מבואר דלר"י ע"כ דטעם כעיקר דאורייתא הוה ניחא אף דכשנתן טעם בחתיכה אין בו רק טעמו ולא ממשו אפ"ה לר"י אסור והרי למעלה כתב דבטעמו ולא ממשו לא אמר ר"י כלל דמב"מ לא בטיל וצע"ג. ומן האמור אני תמה על הגאון נו"ב במהד"ת סי' ל"ה שהגאון בעל אור חדש נסתפק לשיטת רש"י דטכ"ע אינו מן התורה ומב"מ שיטת רש"י דלא בטל איך הדין אם נתערב מב"מ בטעם לבד מה דינו והנו"ב העלה דבודאי בטל דבאמת זה גופא חידוש מה שמב"מ לא בטל ונלמד מדם הפר ומדם השעיר וא"כ דוקא מב"מ ממש ולא טעם לבד ואף למ"ד טעכ"ע דאורייתא י"ל דדוקא מב"מ ממש ולא בטעם ע"ש שהאריך ונוראות נפלאתי היאך פשיטא ליה למר והלא מבואר להיפך כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ואוקי אביי כשסלקו וא"כ אותה החתיכה גופא היאך נאסרה ונ"נ והא מב"מ לא אמרו רק בממשו ולא בטעמו ומיהו יש לדחות דחתיכה הראשונה כיון שלא הי' בה ששים היתה יכולה לאסרה דל"צ משום מב"מ אלא דאכתי יקשה ממה שהקשו התוס' וכל הקדמונים לאחר דמשני כשקדם וסלקו מאי איריא דנתן טעם בחתיכה הא אף בלא נתן טעם בחתיכה נמי דמב"מ במשהו ומאי קושיא הא ל"ש מב"מ ולא נאסרה אותה חתיכה כלל דבנ"ט ל"ש כלל מב"מ ואף אם טכ"ע דאורייתא זולת בקדשים לשיטת רש"י כמ"ש הנו"ב שם וע"כ דגם בטעם שייך מב"מ במשהו לר"י וכמ"ש הרשב"א בעצמו ובאמת אף שהרשב"א בתחלה רצה ג"כ לחדש דל"ש מב"מ רק בממשו ולא בטעמו הנה כ"כ שדבריו סותרים ובאמת לאחר העיון יראה דגם הרשב"א עצמו באותו דיבור שרצה לחדש דמב"מ ל"ש רק בממשו ולא בטעמו אח"כ נטה מזה ודחה ראייתו מהך דשאני גדי כחוש דאינו מפעפע או דקאי אליבא דר"ה דלא ס"ל מב"מ במשהו ועיין תוס' ע"ז דף נ"ו דרצו לומר דר"ה כרב ס"ל דמב"מ לא בטל (ועיין כו"פ סי' צ"ח ס"ק א' דר"ל כרב רב ס"ל דמב"מ במשהו ולא ראה דברי רשב"א הנ"ל) וקושיתו בסוגיא אמת נטה הרשב"א דמשום הרוטב מקשי דהו"ל מב"מ רק דהקשה דרוטב עם בשר לא שוה בשמא וכתב דאליבא דאביי אזלינן דאזיל בתר טעמא ועכ"פ זה ברור דר"י ס"ל מב"מ במשהו אף בטעמו ס"ל כן ואדרבא הרשב"א מסיק דלר"י דמב"מ במשהו אף אם טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ אסור דהא לא אזלינן בתר טעמא כלל ואף במשהו אוסר ע"ש והיא מהיפך להיפך ממה דמסיק הנו"ב דאף אם טכ"ע דאורייתא בטעמו לא הוה דאורייתא והוא מסיק להיפך ומה שהקשה הנו"ב דאם נימא דמב"מ אף בטעמו הוה במשהו א"כ למה נדחק רש"י בחולין דף צ"ח דא"א למילף טכ"ע מגיעולי עכו"ם דחידוש הוא וקשה הא בלא"ה א"א למילף מגיעולי עכו"ם דדלמא הוצרך גיעולי עכו"ם דשמא נשתמש בו במינו. הנה באמת לשיטת הרשב"א דלר"י לא תלוי בטעם כעיקר לשיטת רש"י א"כ קשה טובא ולפע"ד נראה לישב בכמה דרכים הדרך הראשון עפ"י מ"ש הרשב"א להקשות דהא רוטב עם בשר הוה מבשא"מ דהאי רוטב מקרי והאי בשר מקרי וכתב דרוטב רכה משום מים קאמר דאינו מינו אבל עצם מיחל הרוטב מקרי מב"מ ולפנינו יש קצת ט"ס וע"ז מקשה דהא מ"מ לא שוה בשמא והפר"ח סי' צ"ח בפרטי מב"מ כתב כיון דרוטב עבה היינו דק דק של בשר א"כ מין בשר הוה אף שאינו שוה בשמא מ"מ כל מין בשר מצטרף ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דגעולי עכו"ם עכ"פ רוטב עבה בודאי אינו דהטעם היוצא להכלי והיוצא מן הכלי עכ"פ מידי רוטב רכה לא יצא ושוב הו"ל מבשא"מ ול"צ הגעלה ובזה נלפע"ד לישב מה דאמרו כיון שנתן טעם בחתיכה והקשו התוס' דל"ל נ"ט אף בלא נ"ט נמי הא מב"מ במשהו ולפמ"ש א"ש דכיון דלא נ"ט א"כ ניהו דמב"מ במשהו היינו במב"מ אבל כאן זה רוטב וזה חתיכה וא"ל דמ"מ מין בשר מקרי דהוה רוטב עבה דז"א דכל שהוא משהו כל כך עד שלא נתן טעם פשיטא דעכ"פ רוטב עבה לא הוה ורוטב רכה הוה מבשא"מ וז"ב ולכך בעי שיתן טעם וכל שנתן טעם שוב נאסרה החתיכה וחתיכה אוסרת שאר חתיכות. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו לשיטת הפוסקים דכל מב"מ דלא בטל אף בנטל"פ אסור כיון דאסור במשהו א"כ מה קאמר דגעולי עכו"ם חידוש הוא דהא א"א דלא פגמה פורתא ודלמא הגעילו בשביל מב"מ דחשו שמא יבשל בה מינו ולפמ"ש י"ל דל"ש מב"מ בגעולי כלים מיהו אכתי יש להקשות דלמא יבשלו בה רק מים לבד או רוטב עם בשר ועכ"פ הרוטב יהי' מב"מ עם הפליטה של גיעולי עכו"ם אך נראה דהנה בלא"ה יש ליישב קושית הנו"ב הנ"ל דהנה המרדכי והאו"ה מביאים דיעה דנבלה וכשרה מקרי מבשא"מ ותמהו ע"ז דא"כ היאך אמר רב דחתיכת נבלה אוסר כל החתיכות והש"ס פריך מאי אריא שנ"ט בחתיכה אפילו כי ליכא נ"ט נמי והא נבלה בשחיטה הוה מבשא"מ והפר"ח חשב לתרץ בסי' צ"ח שם דהא דנבלה בשחיטה חשיב מבשא"מ זה דוקא לענין טומאה ולא לענין איסור אכילה והפלוגתא במנחות דף כ"ב אי אזלינן בתר בטל או מבטל לא קאי רק לענין טומאה ותמהו עליו דבתוס' מנחות שם מבואר דגם לענין איסור קאי אמנם באמת צ"ל דאזלינן בתר בטל וכל דהבטל יכול להיות כמבטל והיינו לכי מסרחא נפקע שם נבלה והוה כשרה ושפיר מקרי מב"מ ולפ"ז לענין גיעולי עכו"ם דזה אינו רק טעם היוצא להכלי ע"י רוטב ומים ולפ"ז נ"ל ברור דזה הטעם אין עליו תורת אוכל רק תורת משקה דכל שאינו ממשו רק טעמו בלבד דין משקה עליו והרי כתבו התוס' במנחות שם דבמשקה ל"ש לומר דאפשר להיות כמבטל לכי תסרח דכל שתסרח אין שם משקה עליו ולפ"ז ה"ה לענין טעם כל שתסרח פקע תורת משקה מעליו ואוכל אינו דליכא ממשו ובכה"ג שוב לא מקרי מב"מ וא"ל דאפשר שתהי' מותרת ע"י שנבשל א"מ ואז יבטל דז"א דכל ההיתר יהי' בשביל שתבטל וזה לא מקרי אפשר להיות כשרה דהא בעצם אסור רק שנתבטל בטעם ודו"ק היטב. איברא דלפ"ז יקשה בבהא דאמר רב כיון שנ"ט בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה ואמאי והא אינו רק נ"ט בחתיכה ולמה תאסר החתיכה ולא נימא דכיון דאינו רק משקה וא"כ הו"ל מבשא"מ ולא נאסרת החתיכה ולכאורה רציתי לומר דכאן אזלינן בתר המבטל וכיון דחענ"נ שוב הו"ל המבטל כבטל אמנם יש לדחות דע"ז גופא אנו דנין דלמה יהי' נ"נ דהא הבטל א"א להיות כמבטל והמבטל אי לא יעשה נבלה ל"ש דהוה כבטל וגם ל"ש לומר דהוה כבטל דנ"נ דעיקר הנבילה הוא בשביל שקבלה טעם מהנבלה אבל אינה נבלה בעצם אך נראה כיון דבאותה החתיכה ליכא ששים א"כ אף אם תאמר שהוה מבשא"מ עכ"פ צריך ששים וכל שנתנה טעם שוב הוה החתיכה כולה נבלה דחתיכה נעשה נבלה ע"י שלא הי' בכחה לבטל ושוב הו"ל החתיכה שנ"נ לגבי שאר החתיכות מב"מ דאותה חתיכה אפשר שתהי' כשרה לכשתסרח. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דמאי אריא כי נ"ט אפילו כי ליכא נ"ט נמי ולפמ"ש א"ש דאם לא נתנה טעם שוב לא היתה נקראת מב"מ כלל דהטעם אין עליו דין אוכל רק משקה וכמ"ש ומעתה עכ"פ בגיעולי עכו"ם שוב כל שיבשל בה שנית ל"ש מב"מ ותתבטל הפליטה בששים ול"צ גיעול ושפיר יליף מיני' ומעתה מיושב היטב קושיא הנ"ל דל"ש לומר דנטל"פ אסור במשהו דהא לא הוה מב"מ כלל וכמ"ש ודו"ק.