שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רמ״ו (ד׳)

והנה הגאון הנ"ל כתב דלכך ל"ש הפרכא דאסור בחרצן דכאן אזיל אליבא דר"ש ור"ש ס"ל דלאחר שנזרק הדמים הותר לשתות יין וא"כ כיון שהזרוע נתבשל כבר נזרק הדמים ואינו אסור בחרצן ובמחכת"ה אף שהוא חריף אינו נכון דהפרכא שכן אסור בחרצן הוא על ענין נזירות דאסור בחרצן ומה לנו שזה כבר ניתר וז"פ ולדבריו הי' יכול לומר דלר"ש לשטתיה אינו נזיר עד שיזיר מכלן אבל אינו נכון דעכ"פ כשנזר מכולן אסרה התורה אף החרצן וז"ב ופשוט. והנה ראיתי שם הערה גדולה שהקשה דהיאך רצו למילף טעם כעיקר מבב"ח הא י"ל דשאני בב"ח דאסור אף שלכד"ה כדאמרו בפסחים דף כ"ה לענין כה"כ ע"ש דאביי ס"ל דבב"ח אסור אף שלא כדרך הנאתו והנראה בזה עפ"י מה שהקשה בפ"י בפסחים דהיאך נוכל למילף מבב"ח דהא אסור בהנאה וכתבתי בתשובה באריכות וכאן אקצר דבאמת כל שיש לו דין בב"ח אסור בהנאה אבל אם נימא דטעם אינו כעיקר וא"כ ל"ש בזה לומר דבשביל שבב"ח אסור בהנאה יהי' אסור גם בטעם כעיקר דאדרבא בב"ח דכל אחד היתר א"כ כל שנימא דטעם לאו כעיקר שוב אין לו דין בב"ח ואינו אסור כלל ול"ש בב"ח וע"כ דטכ"ע ושוב ממילא אסור גם בשאר איסורין וז"ב. והארכתי הרבה בזה לישב הרבה קושיות ולפ"ז גם לענין שלכד"ה הוא כן דכ"ז שאינו בב"ח שוב ל"ש שנחמיר בו בשביל שבב"ח אסור אף שלכד"ה דהא אינו בב"ח עדן. ומה שהקשה על הריטב"א דפירש דהזרוע בשלה עם בשר האיל הי' בצלי קדר בלי רוטב והא בשלה כתיב וצלי קדר לא מקרי בישול ועיין בפסחים דף מ"א לפע"ד לק"מ דהרי בפסח דהוה ודאי צלי אש אפ"ה כתיב ובשלת ואכלת ובד"ה כתיב ויבשלו את הפסח ועיין נדרים דף מ"ט ובחבורי על יו"ד סי' רי"ז ובפ"ת סי' פ"ז שהאריך בזה דכל דליכא למטעי שפיר קרי לצלי בישול ובפרט צלי קדר וא"כ לק"מ ומה שהקשה בהא דיליף שעור ששים ומאה מזרוע בשלה ומהיכן מוכח דלמא באמת אף בפחות מששים בעשרים או שלשים סגי רק דשם הי' ששים והאריך בזה לק"מ דבאמת אינו רק אסמכתא בעלמא דחז"ל ידעו שעור ששים ומאה ואסמכה אהאי קרא וכמ"ש התוס' ד"ה ומ"ד וז"ב ופשוט. והנה בסוף הקונטרס ראיתי שכתב להקשות על התוס' בע"ז שכתבו דלמאן דיליף מגיעולי עכו"ם או ממשרת טעם כעיקר ליכא אלא איסור עשה והיינו כיון דאין עונשין מן הדין ובק"ו ילפי לה מנזיר ואין כאן עונש וכ"כ הר"ש במס' טבול יום גבי המקפה ולכאורה צע"ג דא"כ מ"פ הש"ס מדרבנן נשמע לר"ע בשלמא אליבא דרבנן די"ל טעם כעיקר לענין איסורא אבל לר"ע לענין המל"א ל"ש למילף לענין איסור דח"ש אסור מה"ת וליכא לפלוגי בין בעין לתערובות וכה"ג הקשו התוס' בד"ה לענין חמץ בפסח והניח בצע"ג והנה במחכת"ה אגב חורפי' דמחליא לשבח סמך על זכרונו ולא עיין היטב הנה בתוס' ע"ז לא נזכר רק לענין מה דיליף מגיעולי עכו"ם וע"ז כתבו דאינו אלא עשה דתעבירו באש אבל במה דיליף ממשרת לא הזכירו דבר ואדרבא הר"ש פ"ב דטבול יום גבי מקפה הקשה דאיך יליף אביי ממשרת לשאר איסורין הא אין מזהירין מן הדין ולענין איסור בלא"ה אסור דח"ש אסור וכתב הר"ש דהך ק"ו הוה גילוי מלתא בעלמא ולוקין ע"ז ואח"כ מסיק דיש לחלק בין בעין לתערובות הנה לפ"ז אין מקום לקושית הגאון ז"ל אמנם אני אומר הגאון דלה חספא ואנא אשכח מרגניתא דאי קשיא הא קשיא דהרי הר"ש הביא ראיה מיבמות דף ס"ח דבגלוי מלתא בעלמא לקי מק"ו והנה הר"ש כתב זה אליבא דאביי ויפה כתב דאביי לשיטתו דס"ל בסנהדרין דלוקין על גלוי מלתא ועב"ש סי' וא"ו ס"ק ט"ז אבל לדידן דקי"ל כרבא דאין לוקין על גילוי מלתא שוב יקשה דמאי פריך מדרבנן נשמע לר"ע והא לדידן לא נוכל למילף וראיתי בצל"ח שעמד בקושית הגאון והביא דברי הר"ש הנ"ל והי' לו להקשות בחזק יד וכמ"ש ומ"ש בצל"ח דיש לחלק בין בעין לתערובות יפה כתב בעל קונטרס הנ"ל דהתוס' אין מחלקין כן אמנם לפע"ד הדבר נכון דהנה כבר נודע מ"ש הה"מ פ"ב מא"מ דכל שכבר נאסר מלאו הבא מכלל עשה ממילא נוכל למילף לענין מלקות מק"ו ע"ש ועי' מלמ"ל שם ולפ"ז לדידין דכיון דיש שני כתובים על היתר מצטרף לאיסור חטאת ומשרת רק דהוה ס"ד דמצרך צריכי כמו לרבנן כדאמרו שם דלרבנן מצרך צריכי וא"כ עכ"פ לענין איסור בודאי נוכל למילף מחטאת דאין לומר דחולין מקדשים לא ילפינן דהרי חזינן דבנזיר ג"כ היתר מצטרף לאיסור א"כ שוב נוכל למילף גם דלוקה מנזיר דהא לענין איסור נוכל למילף מחטאת דאינו רק גילוי מלתא בעלמא דלאו דוקא קדשים וא"כ ממילא לוקה ג"כ מק"ו ושפיר פריך והא דהקשה הר"ש על אבי' הוא לפי הס"ד דלא ידע כלל מקרא דחטאת והוה ס"ד דחטאת לטעם כעיקר הוא דאתי או דלא ידע כלל הקרא דחטאת רק ממשרת לבד א"כ שוב שפיר מקשה דאין עונשין מק"ו אבל לדידן פריך שפיר הש"ס דנילף לר"ע כל אסורין וע"ז משני דהו"ל שני כתובים לר"ע ואין למדין ודו"ק היטב. ובגוף דברי הר"ש דלא קיי"ל כאביי דעל גילוי מלתא עונשין צ"ע ממ"ש רבינו בספר המצות מצוה של"ו וסי' קע"ב ובחבורו הי"ד בפ"ט ממ"א לענין בב"ח ודו"ק שוב מצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' כ"ה שעמד בזה ג"כ במה שהקשה הגאון בקונטרס הנ"ל דלשטת ר"י מה בכך שנחתך הזרוע הא מ"מ כל שהאיל מקצתו ברוטב הרי מצטרף וכ"כ למעלה בזה ומצאתי בשו"ת שארי הגאון בעל בית אפרים סי' ל"א בחלק יו"ד שרוצה לדחות דברי הנו"ב בדברים דחוקים ע"ש וגם לא ראה הקונטרס הנ"ל שהקשה שם קושית בנו. והנה לכאורה קשה לי בהא דקאמר מ"ד בששים בשר ועצם בהדי בשר ועצמות משערינן וקשה לי לשטת הרשב"א דאף חלק הכהנים הי' טעון מליחה וא"כ הי' צריך ששים נגד הקליפה שנאסר תחלה במליחה ובפשיטות קשה כיון דנתבשל שלימה ע"כ שנימלח תחלה דאל"כ אסור משום דם וא"כ הזרוע בשלה אסרה במליחתה כדי קליפתה להבשר ועצמות ושוב הי' צריך ששים נגד הקליפה כמ"ש התוס' בפג"ה דף צ"ו ע"ב ד"ה אם יש בה וכ"כ הב"ח ביו"ד סי' כ"ב וראיתי להש"ך שם ס"ק יו"ד שכתב דברים תמוהים בזה דמ"ש בשם ר' ירוחם דלא אמרינן חנ"נ אלא כשהיא עומדת בפ"ע אבל לא בקליפה וגם התוס' בשם רא"מ והרא"ש שם הזכירו סברא זו וכוונתו למ"ש התוס' שם ד"ה אפילו ודבריו תמוהים דמה ענין זה אצל זה ובגליון הש"ך שם נזכר מדברי התוס' אם יש בה בנ"ט שכתבו בהדיא דצריך ששים נגד הקליפה ולדברי הש"ך דברי התוס' סותרים זא"ז בחדא סוגיא וזה א"א אבל באמת אין עניינו לשם דבד"ה אפילו הקשו דדבר שאינו נאסר רק כדי קליפה יאסר הקליפה האחרת ע"ז שפיר כתבו דקליפת חברתה א"י לאסור שאין טעם האיסור עובר יותר מכ"ק וגם בחצי חתיכה לא שייך נ"נ וזה דוקא כשא"י לאסר רק כד"ק כגון במליחה אבל כל שנמלח תחלה ונאסר כ"ק ואח"כ נתבשל א"כ הרוטב מבלבל הטעם בכלו א"כ שפיר כתבו דצריך ששים נגד הקליפה שכבר נאסרה ואז לא הי' ששים נגד הקליפה דלא הי' מצטרף לבטל כיון שלא הי' רק במליחה ואח"כ כשנתבשל נאסר וא"כ דברי הב"ח א"ש דבנתבשל אח"כ שפיר אוסר וצריך ששים נגד הקליפה שכבר נאסרה וז"ב מאד ומצאתי בב"י בי"ד סי' ק' שהביא דברי התוס' להלכה דאם נתבשל צריך לשער גם נגד הקליפה שסביבותיו ע"ש ובסי' ק"ה הביא חלוקי התוס' אלו וע"כ שאין ענין זה לזה וכמ"ש ודברי הש"ך תמוהים מאד איברא דגם גוף דברי התוס' צ"ע דאיך שייך ששים נגד הקליפה שסביבותיו דהא אין הנאסר יכול לאסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וא"כ כל שיש ששים נגד כל האיסור שוב סגי אמנם ז"א דהא נעשה נבלה מקודם ואמרינן שנבלע שם כד"ק איסור ומהבשר נכנס להאיסור ונ"נ ולפ"ז עכ"פ גם כאן קשה מיהו אפשר כיון דרק אינו רק חומרא דרבנן כמ"ש האו"ה אפשר דלא גזרו במקדש ובפרט שהי' מחובר להבשר ור"י כתב דכל שמחובר הגיד להזרוע לא אמרינן דנ"נ וצ"ע בזה.