שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רל״א (ה׳)

ואני אומר לפי ע"ד חזקת דאין עדים חותמין הוא חזקה דאתיא מכח סברה וזה עדיף מרובא כמ"ש בתרה"ד סימן ר"ז דזה מקרי חזקה שאינה פוסקת ולא צריך לברירו כלל ומה גם היכא שיש טרחא והפסד אין לברר ומכ"ש כאן דאיכא חשש ניוול. ובלאו הכי נראה דלפי מה שחידש בשו"ת נוב"י דעד כאן לא אמרינן דצריך לברר רק אם אחר הבירור נוכל לעמוד על ברורן של דבר אבל אם גם אחר הבירור יהיה נשאר עוד ספק לא צריך לברר עיין שם ומעתה כאן דיש חשש סימנים עשוין להשתנות וחיישינן שמא נשרו כמ"ש התוס' שם אם כן יש לחוש שגם אחר הבירור לא נעמוד על האמת שוב אין צריך לברר ואם כן זה הוא שאמרו דסימנים עשוין להשתנות שיוכל לסמוך על טעם דאין עדים חותמין ואם כן באמת שני טעמים הם רק דאם לא כן היה צריך לברר ורק מכיון דעשוין להשתנות אין צריך לברר. עוד נראה דבאמת אם הלוקחים שהם מוחזקין הם רוצין לבדוק לא מועיל אחזקה דצריך לברר אבל אם הקרובים רוצים להוציא שפיר סמכינן על החזקה ולא שייך לומר דצריך לברר דלהקל לא אמרינן כן ודו"ק ועיין בש"ב בנתיבות שהאריך שם בסימן רל"ה בענין זה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר.