שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן רכ״ז (ג׳)

ולפענ"ד נראה דל"ק דאף דנימא דמה שמטעה להקטן הוי כמאכיל בידים דדלמא הקטן היה נזהר בזה היינו דוקא אם הגדול יודע שהוא אסור ברור ומטעה להקטן אבל כאן דקאמר בש"ס דמיפר לה ממ"נ אי דרבנן דרבנן ואי דאורייתא קטן אוכל נבילות אין מצוין להפרישו והיינו דספוקי ליה להתנא אי דאורייתא אי דרבנן וא"כ שפיר מופר לה ממ"נ דהוא אינו מתכוין להטעות דדלמא אינו באמת רק דרבנן ושפיר מיפר לה ובזה מדוקדק מאי דקאמר דמיפר לה ממנ"פ ולאיזו צורך אמר כן היה די בשאמר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ולפמ"ש א"ש דאם כן קשה דהא הוי כספי ליה בידים אבל אם הוא ספק שפיר מיפר לה דלא הוי כמאכיל בידים והנה בהא דקאמר כדרב פנחס וכתבו התוס' דהוי כמו אלא והוא דחוק דכי לא ידע הש"ס בתחלה דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואמאי לא משני תיכף זאת. אמנם נראה דהתוס' הקשו א"כ אמאי נכתב בפ' נדרים דהבעל מיפר לאשתו אפילו אינו אשתו כגון הכא הבעל מיפר דנדרה ע"ד וכתבו דאצטרך לענין שאם קיים ליכי שאינו יכול להפר. א"נ משום דאמר רחמנא בעל מיפר קאמר דלעולם ע"ד נודרת. ואע"ג דהכא לא הוי רק נשואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר מ"מ היא סבורה שבידו להפר כמו בשאר נשים ונודרת ע"ד. וביאור הדברים דהדבר תלוי במה שהאריך המהרי"ט בראשונות סי' ד' אי הא דאמרה תורה שהבעל מיפר היא משום גזירת הכתוב או משום דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת יעו"ש והארכתי בזה.