שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ר״ג (ד׳)

ובזה אני מבאר דברי הירושלמי א"ר בון בר חיים קומי ר' זעירה זאת אומרת שמותר להאכיל לבהמת הפקר התיב ר' ירמיה והתנן מפרר סבר ר' ירמיה ככרות א"ל ר' יונה לא אמר אלא מפרר מכיון שפיררו בטל ואיידא אמר לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים הרי זה בא לאסרו בהנאה מה אנן קיימין אם לכלבו ההני זה אסור הנאה אלא כי כן קיימין אפילו לכלב אחרים דאת אומרת דאסור להאכיל לבהמת הפקר ועיין בק"ע ובפ"מ שנדחקו בכוונת הירושלמי ואני אלקוט מהפרושים האלו לבאר דברי הירושלמי והנה זה ודאי שצריך להיות זאת אומרת שאסור להאכילו לכלבים וכמו שהגיה בשירי קרבן שם והיינו מדתנן עבר זמנו אסור בהנאה וקשה פשיטא מאי קמ"ל וע"ז אמר הירושלמי שאפילו לבהמות הפקר אסור ובזה אתי שפיר קושיא ממפרר דהנה הריב"ק בעצמו מקשה קושיא זאת דהאיך מותר לפרר הא על ידי זה מאכיל לכלבים והוא נדחק דרמיא ליה במים וכו' אבל הירושלמי משני שפיר דלא אמר אלא מפרר מכיון שפיררו בטל והיינו דאז בשעה שמפרר ומקיים מצות תשביתו אם כן שוב הוה הנקברין גם כן כמו נשרפים דמקיים המצוה ושוב מותר אף שאכלו הכלבים ועל זה אמר דא לא יאכל חמן היום, אף לכלבים והיינו לאחר זמן איסור שוב אסור להאכיל לכלבים דאינו מקיים המצוה דתשביתו דכיון שאינו שלו שוב הוי כמו שאר הנקברין ודו"ק היטב ונתישבו דברי הירושלמי על מכונו ועיין בס' תמה סי' ב' קודם שעה ו' מותר ליהנות בפחמין אבל אחר שעה ו' אסור והיינו כמו שכתבתי קודם שעה ו' מקיים המצוה ונעשה מצותו הוי דינו כמו הנשרפין אבל לאחר שעה ו' לא נעשה מצותו דאסור ודו"ק היטב ועיין בח"י שם.