שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קצ״ב (ה׳)

וראיתי בנו"ב שם שכתב ראיה דר"י מכשיר אף שאינו מוליד דאמר הרי הוא כסריס חמה והרי סריס חמה אינו מוליד ובאמת רש"י הרגיש וכתב דהוה כסריס חמה דהיינו כיון שאינו פצוע ולא דך ולא כרות ורק דהפסול הוא בשביל שאינו מוליד וכמ"ש גבי גובתא דהפסול בשביל שאינו מוליד אבל שם היא בידי אדם וכאן דהוא בידי שמים כשר ומבואר כהנו"ב ונסתייע דבריו וע"כ נסתייע כל מ"ש בזה ודו"ק. והנה המעיין בלשון הברייתא שחשב החמור חמור תחלה ימצא מזה ראיה למה דמבואר בסי' מ"ד גבי כוליא דהמסמסה טריפה ומכת חרב דינו כלקתה הכוליא ועיין ש"ך שכתב דמכת חרב היינו בכל ואין דינו כנחתך וגם לא בעי נבקעה לשנים והדבר מבואר כאן שהרי בנפצעו פירש"י מכת חרב וסכין אלמא דגרע מנחתך וגם לא בעי נקבעה לשנים ולכך אמרו אפילו ניקבו והיינו דנקבו כשר שם בכוליא לענין טרפות אבל לענין פצוע דכא אף זה בכלל שאין כלי הולדה שלימים ולזה אמרו אפילו נמקו ופרש"י מחמת מכה נמקו והוקטנו מאיליהן ומזה ראיה למ"ש מהרש"ל והובא בט"ז וש"ך שם סעיף וא"ו דבכוליא כשר כשהוקטנה מיהו שם מיירי שהוקטנו עד שלא נשאר כלום וכאן מיירי שהוקטנו ונשאר ועכ"פ הוא רבותא יותר מנקבו דהא הוה ע"י חולי והוה בידי שמים ובזה יש לי לומר דמ"ש אפילו חסרו ופרש"י כ"ש ולפמ"ש י"ל דלמהרש"ל כל שהוקטנו וחסרו לגמרי כשר טפי ואם כן אפילו חסרו קאי על נמקו שאפילו חסרו לגמרי כאן הוה פ"ד בזה אף שבכולא כשרה ובאמת למאן דס"ל דע"י חולי כשר צ"ב הך נמוקו דהיה ע"י מכה למה פסול וצ"ל דמיירי שהמכה בא ע"י אדם ועדיין צ"ע דעכ"פ ההקטנה נעשה מאליו ועיין בית מאיר וצ"ע. הן אמת שלא ראיתי לרבינו שהזכיר הך דנמוקו שהוא לא כתב רק נכרת או נפצע או נדוך או שחסרה או שנקבה ואלו נמיקו לא קתני וצ"ע כי אולי פירש נמוק ג"כ ע"י אדם שהכהו קוץ והתחיל ע"ז ההמקה וצ"ע על הה"מ והכ"מ שלא הרגישו כלל בזה. והנה היש"ש פרק הערל סי' ח' חידש דגם הרמב"ם ודעימיה מודים במה שכורתים עכשיו הרופאים מחמת האבן או שבירת הגוף ויודעים לתקן הדבר היטב ובבירור שיוליד ואינם מקלקלים החוטים ושביל הזרע הולך כתקנו אין בידינו לפוסלו כל עיקר ולא אסרו בנכרת רק אם כרת כדי שלא יוליד או שנכרת מחמת חולי שבא כבר בביצה שהיה בהכרח להכריתו ע"ש והנה אף שקיימו וקבלו כלם דברי היש"ש וגם אני סמכתי כ"פ על דברת הרש"ל אבל כעת לא זכיתי להבין דבריו דמ"ש לחלק בין כרתו שלא יוליד או שכרתו מחמת חולי שהיה כבר בביציו לבין כרתו מחמת אבן לא זכיתי להבין וכפי הנראה מחלק בין אם יכול להוליד או לא ובאמת כל סמיכתו על ר"ת והרי ר"ת לפי הירושלמי מבואר דאף שאינו מוליד כשר כל שביצה אחת על מתכונתו ומ"ש לחלק במה שנולד כבר חולי בביציו לא זכיתי להבין דאדרבא אם בא ע"י חולי מכבר הרי ע"י החולי היה בידי שמים לשיטת הרמב"ם ועכ"פ בא ע"י חולי ולמה יגרע וגם מה נ"מ בין חולי מחמת אבן או שהיא מחמת חולי בביציו. שבתי וראיתי שיש להסביר סברת הרש"ל דהנה כבר הבאתי לענין ניטל הכליות דמבואר בש"ע ס"ו דדוקא ניטל ביד או שנברא כך אבל כל שניטל ע"י חולי שנתקטנו אף שגמרו ונמוקו לגמרי במה יתכשרו כל שכבר נאסרו והרש"ל חולק דדוקא בידי אדם הוא דלא מהני שיחזור להכשירו אבל ע"י חולי כשר ולפ"ז זהו שמחלק דאם הכריתה היה ע"י שהיה לו חולי בביצים וא"כ כבר התחיל לקמוט ולהתקטן איך תחזור להכשירו ע"י הכריתה ואף שבידי שמים כשר כאן שהכריתה הוא בידי אדם הוה כמו בצומת הגידין אבל אם החולי הוא מחמת האבן א"כ לא התחילו בביצים חולי כלל ולא נפסל כלל שפיר חוזר להכשירו ואף שהיא בידי אדם הא זה שכורת אינו כורת מה שהתחיל להתפסל וכל שכורתו בבת אחת הרי שפיר חוזר להכשירו דהא הפסול לא התחיל כלל וזהו מה שאמרו בירושלמי וספרי דאין בין פ"ד לכ"ש אלא הלכות רופאים שפ"ד חוזר והיינו באם לא בא מחמת שהיה לו חולי בביצים שאז מה שכורת כעת ביצה אחת הוא כורתו בבת אחת ולא התחיל הפסול אבל כל שהיו לו חולי בביצים כיון שהתחיל הפסול שוב פסולו אינו חוזר להכשרו מיהו לשיטת הרמב"ם דחולי הוה ביד"ש עדיין קשה דאף שהיה חולי בביצים מ"מ החולי הוה ביד"ש ואפשר דע"כ לא הכשיר הרמב"ם חולי רק שמתחלתו ועד סופו היה ע"י חולי כמ"ש הרמב"ם שחלה ובטלה ממנו האברים האלו אבל כל שכרתו זה באמת בידי אדם אף שנטלו לגמרי וניטל כשר בביצה אחת מ"מ כל שסופו בידי אדם פסול ודוקא ניטל לגמרי ע"י רופאים שחתכו האבן דלא התחיל הפסול כלל בגוף האבן אז כיון שיכול להוליד זה כשר ובאמת שזה דחוק לפע"ד בדברי הרמב"ם אבל לדברי ר"ת שמכשיר בנטל נלפע"ד ברור דדוקא כשניטל לגמרי אבל אם התחיל לטול מקצת ואח"כ נטל מקצתו האחר נלפע"ד כל דכבר נפסל דניטל מקצתו גרע והוה כנפצע או שנחסר ולא יתכשר אח"כ וזה נלפע"ד בכוונת הירושלמי בלבד שלימין שנדחקו התוס' ולפמ"ש א"ש דהכוונה שיהיה ניטל בשלימותו ולא מקצתו ובזה נלפע"ד מה שהגירסא לפנינו בתוס' אין כרתי ובירושלמי הגירסא אין בתרי והנה בירושלמי פירשו שא"ל שתהי' יודעת שלא יוליד וזה ראיה ברורה למ"ש למעלה דמה שאינו מוליד אין פסול בעצם רק שהאשה יכולה לטעון בעינא חוטרא לידא אבל לפמ"ש אין כרתי א"ש טפי דהיינו שאמר שיכול לכרות ולהסיר ביצה אחת רק שלא יוליד והנה לפי הירושלמי שאמר דשלא יוליד ואם הגירסא אין כרתי מבואר בהדיא דלא כהיש"ש שהרי אמר שיכרת אף שלא יוליד וא"כ ע"כ שכרת באופן שלא יוליד והחולי הי' בביצים ואפ"ה כשר ובזה נלפע"ד לשון הירושלמי שאמר מאן דאמר ביד"א פסול ובידי שמים כשר ריב"ב היא ומאן דאמר בין ביד"א ובין ביד"ש פסול רבנן ומזה תמהו הרא"ש והריטב"א על ר"ת דמבואר דריב"ב לא מיירי רק ביד"ש והיש"ש נדחק שם ולא העלה ארוכה ולפע"ד דבר נחמד דהנה יש להסתפק למאן דמכשיר ע"י חולי אם מתחלתו בא ע"י חולי ואחר כך בא ע"י אדם אם כשר וכ"כ בשם הרש"ל שפסול וכתבתי שאף הרמב"ם מודה בזה ולפ"ז למה דאמר לריב"ב אין כרתי את שרי' לי והוה ידעת דלא מוליד מבואר דאף בזה מכשיר והיינו דגם זה מקרי ביד"ש כיון שתחלתו בא ע"י חולי ולכך מוקי לה כריב"ב אבל הש"ס מסיק דאף לרבנן בזה כשר והיינו דזה התרצן ס"ל דחולי כשר וע"ז אמר דאף דאח"כ הוה בידי אדם מ"מ הרי שעלת חטטין מי מחכך ומי מסמית הרי זה ביד"א כבידי שמים וכשר ויתכן יותר דאם נימא דהרמב"ם שמכשר ע"י חולי גם כשסופו בא ע"י אדם כגון שכרתו אפ"ה כשר ואם כן להס"ד דס"ל דחולי מקרי ביד"ש רק מה שכרתו אח"כ זה הפסול ולריב"ב זה כשר דתחלתו ביד"ש ועל זה חידש הירושלמי דבכה"ג הוה לרבנן ג"כ כשר דתחלתו ביד"ש ודו"ק היטב ועיין בתוס' ד"ה כרות שפכה שהקשו דלמה נקט כריתה בגיד ופציעה בביצים הא הדין שוה ולפע"ד דבאמת הדין שוה אלא דלענין מומא מחלק הש"ס בבכורות דף ל"ט במעוך וכתות לבין נתוק וכרות אף דלענין סירוס אין חילוק ועיין תוס' שם ד"ה כלן עכ"פ לכך נקט כרית' בגיד ופצוע בביצים ודו"ק.