שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קע״ה (ח׳)

והנה במה דאמרו יצא זה שאינו משתמרת לשם מצה רק לשם זבח נלפע"ד ראיה ברורה למ"ש הצ"צ סימן ס"ה דהא דאמרו מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתא לא משום דלא רמיא עליה כלל רק דכל שלא כוון לכוונה זו אף שכוון ועשה הדבר לשם כונה אחרת אמרינן דלמא לאו אדעתיה כ"כ ע"ש שהאריך ולפ"ז כיון דשימור לשם מצה הוא שלא תחמיץ כדאמרו בדף מ"ם אף שכיון לשם זבח מ"מ לא כוון לשם מצה ופסול ודו"ק היטב ועכ"פ דברי מהר"ל מפראג נכונים איברא דלפ"ז צ"ב מאי פריך הש"ס בדף ל"ו מדר"ע דאמר לשתי להם ולא אמרו לי דבר והא בדיעבד מותר וא"כ דלמא לא ראו וכל שכבר לש מותר לאכול והנראה בזה דהנה ר"ע משמע שהיה לש ביו"ט עצמו שהרי קאי על פלוגתת ר"ג וחכמים דכתב רש"י דישרף מיד לאו ביו"ט רק בחוה"מ ע"ש וע"ז אמר שבת היתה ולשתי לחם ולפ"ז הרי התוס' בפסחים דף ה' ד"ה וכתב כתבו דכל שבתחלת הבערה א"י להנות ממנו אף שאח"כ יוכל להנות אסור ואף דבדף מ"ם כתבו להיפך עיין במ"א סימן תק"ז ובדגול מרבבה שם ואני הארכתי הרבה בזה בתשובה ואכ"מ ולפ"ז כיון דלכתחלה אסור שוב לא היו יכול להנות בשעת הלישת דלכתחלה אסור וא"כ הוה אסור ללוש ובזה מיושב היטב הא דמשני ביו"ט שני והקשה הפ"י דקארי לה מה קארי לה וכי לא היה יודע דמיירי ביו"ט שני ולפמ"ש א"ש דק"ל דכל דאינו ראוי ליו"ט ראשון שוב היה אסור ללוש ולאפות וע"ז משני דבאמת היה ביו"ט שני דהיינו אחר הסעודה הראשונה ואז מותר ובלא"ה י"ל דכיון דר"ג אמר דתשרף מיד והיינו משום דחשש שלא יוכל לשמרו כ"כ וחכמים ס"ל דאפשר לשמרו עכ"פ לא גרע מדבר שיש בו ריעותא דאסור ביו"ט כדאמרו בביצה דף ל"ד ואף דקי"ל דלא מחזקינן ריעותא היינו במקום שאין ריעותא לפנינו אבל דכאן דר"ג אמר דתשרף מיד עכ"פ ריעותא גדולה היא א"כ עכ"פ ביו"ט אסור וע"ז משני ביו"ט שני והיינו דבאמת היה לש בחוה"מ ומזה ראיה ברורה להכל בו דכל שני ימים אסור מצה עשירה וא"כ לא עשהו ביו"ט כלל ובזה מיושב קושית הפ"י דבס"ד ס"ל דלש ביו"ט וזה חידש לו דהיינו ביו"ט שני דהיינו חוה"מ ודו"ק. ובמ"ש למעלה על דברת ראב"ד בפ"א מט"א עיין בצל"ח בשיטה דרחסה"כ אות ס"א ודבריו דחוקים בכוונת הראב"ד ועיין במי נפתוח פרפר סמך מ"ש בכוונת הראב"ד ולדבריו היה מיושב קושייתי אבל גם דבריו לא נהירא דבאמת פשטת הענין יורה דאם אינו מטמא אינו מכשיר דהא רוצה לחלק בין הכשר לטומאה וז"א אבל כלם לא הרגישו במ"ש והנה במ"ש הראב"ד דדבש תמרים אינו לח אוכל ולא משקה לא אמרו רק ביוצא מאליהן ולא בסחטן למשקין אמת דבשו"ת זקני הח"ץ סימן כ' משמע קצת שיש לחלק דכל שסחטן הוה יותר משקה אבל אני תמה דבברכות דף ל"ח לענין דובשא דתמרים אמרו דהוה זיעה בעלמא ובה"ג כתב והוא שנתן בו מים כתב הרא"ש שם דטעמיה דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים וא"כ קרא אינו רק בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינים הוא ול"ד ליוצא מן הרימונים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה אבל היוצא מאיליה מן התמרים היינו דבש האמור בפסוק הנה מבואר להיפך דדבש הזב מאיליה זהו הוא עיקר הדבש ולא היוצא מן התמרים ע"י כתישה וסחיטה הן אמת דבירושלמי מבואר דדבש אלו התמרים יכול דבש ממש ת"ל ובפרוץ בני ישראל וגו' והובא במלמ"ל פ"ב מביכורים הי"ט ובחידושי על התורה פ' ויקרא תמהתי על המלמ"ל והרדב"ז שהבינו באופן אחר ופשטת הריושלמי מבואר דדבש דקרא היינו התמרים גופא לא מה שיוצא מהם וא"כ מבואר דלא כרא"ש בשיטת הבה"ג ובאמת שבחולין דף ק"כ מבואר כן דדבש היוצא אינו חייב בבכורים כ"א התמרים גופא וע"כ מחוורתא בכונת הבה"ג כמ"ש בהג"א שם בשם מהר"ם ובפ"י קלסי' ועכ"פ מבואר דלא כראב"ד וגם מ"ש למעלה לענין אי הוה חיבור ע"י משקין שהאריך הראב"ד עיין ברכות דף ל"ז ע"ב בסוגיא דחביצא דשיטת התוס' היא דע"י משקין לא מקרי חיבור ובצל"ח שם רצה לפרש דכל שסחטן יש להמשקה דין אוכל והוה כעיקר הפרי והוא תמוה דאדרבא כל שסחטן יותר ראוי להיות דין משקה ולא דין אוכל וצ"ע ומצאתי במרכבת המשנה פ"א מט"א שם שרצה ג"כ לפרש ע"ד הצל"ח ואני תמה על עצמי דהיאך אפשר לומר דכל שסחטן הוה כעיקר הפרי ויהי' כאוכל וזה לא שמענו דלאחר הסחיטה יהיה לו דין אוכל ואדרבא משקה מקרי והנה בהא דאמר ר"ג אמר רב המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אינה מקודשת ופירש"י מתחלת שש והבינו האחרונים דס"ל גם בתרי דרבנן אינה מקודשת והחק יעקב סימן תמ"ג האריך דרש"י ס"ל דחיטי קורדנייתא לא הוה חמץ נוקשה או דס"ל דחמץ נוקשה הוה מדאורייתא ולפע"ד זה א"א לומר דר"ג ארחב"י אמר רב כלם יהיו ס"ל דחמץ נוקשה מה"ת דא"כ היה ראוי לפסוק כן דהא פשטת הש"ס סליק כן וגם א"כ מה אפי' בחיטי קורדנייתא כיון דהוה מה"ת ויותר מסתבר דס"ל דלא הוה חמץ נוקשה אמנם תמהתי דלפע"ד הפירוש היא דהנה מצינו שנחלקו בזה הרא"ה והר"ן בסוף כל שעה אי חיטי קשה להתבקע משעורים או לא ועיין בטוש"ע סימן תנ"ג וסימן תס"ז ואני תמה על הרא"ה והר"ן דלמה לא הביאו שניהם דבש"ס פסחים דף מ"ם שם במקום שבאו יש שני סברות אי חיטי קשו או כיון דאית ביה צירי' שפיר דמי ולפ"ז עכ"פ בחיטי קורדניתא דקשים מאד ודאי מסתבר לומר דלא נתחמצו כל שנפל עליהם מים בלבד ולא נלתתו וא"כ ז"ש אפילו בחיטי קורדנייתא וכן מצאתי ברש"י בפסחים דף כ"א שכתב בהדיא דקשים ואם נפל עליהם מים אסור הרי בהדיא דזו הרבותא היא ודו"ק. ובגוף הענין דמ"פ עם מים אם הוה נוקשה נראה לפענ"ד ברור דזה דוקא אם מ"פ עם מים ביחד או שהמ"פ הם קודם ואח"כ מערב מים שהמ"פ אינם מניחים להחמיץ חמץ גמור אבל אם מגבל במים תחלה הרי נתחמץ חמץ גמור ומה בכך שאח"כ נותן מ"פ דהיינו יין או שמן מ"מ כבר עשה המים פעולתו והחמיץ ומעתה שפיר אמרו שם דאומר היה ר"ל מגבלה במים וכשרה וא"כ משכחת לה שיהיה חמץ גמור דהיינו אם יגבלה במים ויתחמץ היטב ואח"כ יערב בה שמן או יין וקמ"ל דלא יעשה כן רק שמגבלה במים עם מ"פ ביחד ואז הוה נוקשה ובאמת נוקשה אינו אסור ומיושב קושית הנו"ב ובזה יש ליישב דברי רבינו במ"ש שאם גבלה במים הרי נפסל קודם שתתחמץ והקשו דהי' לו לומר דאסור לגבל במים ולפמ"ש א"ש דהכי כוונת רבינו דהוא ס"ל דנוקשה מה"ת וא"כ כל שיגבל במים אף משמערב תיכף מ"פ מ"מ עכ"פ נוקשה יהי' ופסול אף שלא תתחמץ לגמרי ובלא"ה יש לי לומר דבר חדש ליישב קושית הנו"ב דבאמת נוקשה לא הוה מה"ת אבל לריה"ג דלא משכחת לה שיתרבה מנחת נסכים לחימוץ רק באופן זה א"כ התורה אחשבה חמץ לענין זה דנוקשה אינו אסור ושוב באמת ע"כ דנוקשה חשיב כחמץ לענין זה אבל לדידן דקי"ל כר"ע וקאי הריבוי על לחה"פ שוב באמת במנחת נסכים נוקשה באמת לא מקרי חמץ וזה שפסק רבינו כריה"ג משום דכיון דאפשר לומר לרבות לחה"פ שוב אין הכרח לרבות מנחת נסכים ודו"ק ובמ"ש בדרך הראשון יש ליישב מה שהבאתי לעיל בשם תלמיד אחד שהקשה בהא דפריך בדף נ"ג במנחות ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ומה קושיא דלמא ס"ל דמ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה וא"כ כל המנחות הם רק נוקשה ול"ש לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור דלא משכחת כלל חמץ רק שיאור אף שתתחמץ לגמרי ולפמ"ש א"ש דמשכחת לה שיהיה חמץ גמור כגון שיגבלה במים תחלה ותתחמץ לגמרי ומרבה מהפסוק שיגבלה במים עם מ"פ ביחד ולא יהיה רק שיאור וז"ב ודו"ק היטב והנה זה כתבתי קודם הפסח בעת היותי נודד ממקומי שמנקים הבית ולא עיינתי בשום ספר אח"כ מצאתי בשו"ת ספר יהושוע מש"ב הגאון מטארניפאהל סי' ט' וכפי הנראה שגם הוא דרך בדרך הזה שהיו מגבלו במים ואח"כ יצק שמן אבל הגאון בעל חוות דעת השיבו שהיציקה בשמן היו תחלה ויפה השיב לכאורה אבל אחר העיון אין כאן סתירה דמ"ש דהשמן היה מתחלה בכלי אמת שכן אמרו במנחות דף ע"ד ע"ה וכ"כ רבינו בפי"ג ממעה"ק אבל זה בהחמשה מנחות דהיינו מרחשת מחבת מאפה תנור אבל מנחת נסכים לא מוזכר שם ועיין בפ"ב ממעה"ק ה"א שם מבואר ענין מנחת נסכים ובה"ד שם ואינו מבואר שם מתי היה היציקה רק דסלת בלול בשמן ויוכל להיות דמגבלה במים תחלה ואח"כ מריקין עליו שמן ואף אם נימא דמסתמא היה כשאר מנחות אבל מ"מ שפיר אמרו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דעכ"פ אם לא אתרבי לחימוץ הו"א דיכול לגבלה תחלה במים ואח"כ בולל עם השמן ואף שכתבו התוס' במנחות דף נ"ד ד"ה אין דע"כ מ"פ עם מים מחמיצין מדקאמר בגבלה במים ומשמע דמ"פ עם מים מחמיצין הנה באמת י"ל דהתוס' קאי למ"ד נוקשה דאורייתא וא"כ מה"ת לומר דמגבלה במים לבד בלי שמן אבל אם נימא דנוקשה דרבנן ע"כ מוכרח לומר דמגבלה במים היינו מים לבד ואח"כ נותן השמן ולולא דמסתפינא דלא לחכו עלי בבי מדרשא הייתי מוסיף מה דאמרו לרבות מנחת נסכים לחמוץ הנה מפשטת הלשון משמע דהיינו שלוקה אם מחמצן ולפע"ד נראה להיפך דבאמת כיון דלא משכחת לה שתתחמץ ל"ש ע"ז הלאו דלא תאפה חמץ וכעין דאמרו בפסחים דאי לא בעי לתיתה שמור דמאי ולכך מרבינן דמביא מ"פ עם מים ויוכל להיות נוקשה וניהו דלא הוה חמץ גמור מ"מ ישמרנה שלא תתחמץ טובא אבל זה דחוק בלשון ומ"מ גוף הדבר יש לומר דהקרא אתי דל"ת מגבלה במים לבד ואח"כ בולל השמן דאל"כ לא משכחת כלל ענין חמוץ וע"ז מרבה דמגבלה עם השמן והיין וממילא לא הוה כלל חמץ ודו"ק. וראיתי בשו"ת גוא"י שגם לפניו הציע בעל ספר יהושוע דבריו הנ"ל והוא דחה בסי' ע"א דר"ח אמר במנחות דף ח' דאף הכ"ש אינו מקדש למנחה בלי שמן וא"כ שוב הו"ל מנחה פסולה כל שגבלה במים תחלה ולפמ"ש אין סתירה דמה ענין שאר מנחות שהם מנחה בפ"ע ותורת מנחה הוא נצוקה ובלולה ומתן שמן בכלי אבל מנחת נסכים דבאה עם הקרבן זה אינו בכלל מנחה סתם והרי גם היין מביא עם השמן וא"כ נשתנה מכל המנחות וי"ל דגם השמן נשתנה ונותנה אח"כ וגם מ"ש דבעבר ולא עשה כמצותו לא מיירי כדאמרו שם לענין ביסא ועישרון וז"א לפע"ד דכיון דהתורה רבתה לחימוץ ולא משכחת חימוץ בלתי שיגבל במים לחוד שוב הוה כמצותו בזה וז"ב ופשוט לענ"ד.