שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קע״ה (ד׳)

והנה מדברי הרמב"ם ראיה למה דמבואר בש"ע סי' תס"ב דמותר ללוש ביין אף שאי אפשר לו בלא טפת מים בשעת הבציר ואף לכתחלה רגילים ליתן מים בעת הבציר כדי להתיר ניצוק ואעפ"כ אין לחוש הואיל וכבר נתבטל המים ביין קודם שלש העיסה ע"ש ומדברי הרמב"ם ראיה דאם נימא דלא בטל וכמ"ש המ"א שם ס"ק וא"ו א"כ שוב משכחת לה חמץ דהרי היין הוה מ"פ עם מים וכאן ל"ש לומר דנפסלה קודם שנתחמץ דהא היין הוא עם המים דבשלמא במגבלה עם מים בא המים קודם שנותן המ"פ דהיינו השמן משא"כ ביין דהוא מעורב יין עם המים וע"כ דאין בו שום חשש דכבר נתבטל ועיין בהגהת חתן המ"א במ"א ס"ק וא"ו שם אברא דגוף דברי הש"ע הוא תמוה דממנ"פ אם נתבטל ביין והיינו דכח היין גבר על המים עד שנעשה יין והופג טעמו של המים ונשתנה וכמ"ש המ"א בס"ק וא"ו בשם הכנה"ג א"כ שוב אין מתיר נצוק דכל הטעם היא דהמים שהוא אינו מינו של היין האסור מבטל וזה דוקא בשלא נתהפך הא"מ להיות טעם מינו משא"כ כאן וצע"ג לפע"ד וידעתי כי יש לדחוק דנצוק אינו מתיר רק בעת היותו תירוש ולא אח"כ אבל בסי' קכ"ו ס"ו ביו"ד לא משמע כן וצע"ג ואולי מכאן ראיה למ"ש הר"ן בפכ"ה והש"ך בנקה"כ סי' צ"ב החזיק על ידו דכל שיש כח אחר מעורב בו חשוב כא"מ וא"כ מכ"ש כאן דניהו דהיין גבר על המים מ"מ עכ"פ היין מעורב בו כח אחד של המים ויוכל לבטל את המינו של איסור ודו"ק ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' נ"ד שהשיג על הרב הגאון מוה' יוסף דוד זינצהיים והוא בעל המחבר ספר יד דוד. ובשנת תרי"ב שבת פ' חיי הגיע לידי ספר הנ"ל ובמ"ש כתבתי מה שמצאתי בדבריו בפסחים דף ל"ה שם העתיק דבריו מ"ש להנו"ב ששיטת רש"י דמ"פ מחמיצין כששוהין זמן מרובה וכמ"ש הר"ש מאיברא וגם כששוהה זמן מרובה אינו רק נוקשה וכתב שכן נראה מרבינו ירוחם והשבלי לקט ומה שהשיב לו הנו"ב מדברי הגהמ"מ וכתב שט"ס יש בהגהמ"מ שצ"ל ור"ת התיר כמ"ש סוף פרק וא"ו ע"ש ודבריו נכונים. והנה במה דמבואר סי' תס"ב דיש לאסור מצה עשירה בפסח משום דלא יבא לאכול בלילות הראשונות לשם חובת מצה כמ"ש לעיל שכ"כ הב"י סי' תס"ב בשם הכלבו מזה יש לי סמך וסעד גדול למ"ש בתשובה אשתקד לברעזאן ולזבאריז דיש לאסור אף לאפות מיני קטניות דהיינו קמח מקאקריזע משום דשמא יטעו העולם ויצאו בהם י"ח מצה וזה הוה גזירה קרובה כי ההמון אינו מבין כלל שידי מצה לא יצא ואדרבא חושב שכל שאין לחוש משום חמוץ יותר ראוי לצאת בו ידי מצה ודו"ק. והנה גאון אחד כתב בספרו להתיר לאפות מיני קטניות דהיינו רעצקי וקאקריזע אבל אינו כדאי והגון לזה שיתיר דבר שאבותינו ואבות אבותינו נהגו איסור ואדרבא במה שאופים יותר יש לחוש לאחלופי וגם שמא יצא בו ידי חובת מצה וכמ"ש ועיין מהרי"ל הלכות פסח שהחמיר מאד בזה והעידו אלי אנשים רבים שאבותיהם ספרו להם שפ"א נתאספו הרבנים הגאונים והתירו לקנות בוניס לאכול בפסח והיה מכשול גדול שההמון בשלו בוני"ס עם טשיפקליך כמנהג בחול וחזרו בהם הרבנים והיתה שנה קשה אח"כ ורבים מתו בחולאות קשות ורעות ר"ל ותלו הרבנים אז באותו חטא ד' יצילנו משגיאות הוראה ובפרט להקל על סייגי חז"ל. והנה בענין מי פירות ראיתי בסמ"ג מל"ת ע"ט שכתב וז"ל מי פירות הן כמו יין וזתים ותפוחים ורמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין ול"מ דבש תמרים אלא אפילו דבש דבורים נחשב מי פירות דכתיב כאשר תעשנה הדבורים ומתרגמינן בסוטה דף מ"ח כמה דמנתזין דברייתא ושייטין ברום עלמא ומייתי דובשא מעשבי טוריא וכ"כ בהגהמ"י פ"ה מחמץ ה"ב בשמן ובראשית ההשקפה תמהתי דמה ראיה מייתי דנקרא מי פירות וגם מה לשון אפילו וכפי הנראה כוון לומר דאף דלענין הכשר טומאה אינו נקרא דבש תמרים משקה כלל כמבואר בפ"ב מט"א הלכה כ"א ולא נקרא משקה רק דבש דבורים וא"כ ה"א דאינו בכלל מי פירות כיון דיש לו דין משקה ועיין באו"ח סימן קנ"ח לענין טבולו במשקה שכתב המ"א דרק דבש דבורים הוא משקה ולא דבש תמרים ועיין בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' פ"ג שביאר הדברים בהדיא דלענין הכשר טומאה וטבולו במשקה אינו רק בדבש דבורים ולא שאר דבש ע"ש אבל מה ענין זה לענין חמץ דחמץ אינו רק במים דוקא ותדע שהרי יין ושמן וחלב דהוה משקה לענין טומאה ולענין חמץ הוה בכלל מי פירות וע"כ דברי הסמ"ג צ"ע דלענין חמץ א"צ ראיה כלל ואם צריך ראיה מה ראיה משם ועיין שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקכ"ז שהאריך להוכיח דבל' המקרא דבש כולל כל מיני מתיקה ובל' רבותינו ובלשון בני אדם אינו רק דבש דבורים בלבד ועיין מלמ"ל פ"ה מאיסורי מזבח ובפ"ב מביכורים הי"ט שלא היה למראה עיניו שו"ת הרדב"ז הלז ועכ"פ דברי הסמ"ג צע"ג שוב מצאתי במרדכי פ"ב דפסחים סי' תקצ"א שכתב לענין דבש הבא מן הכוורת אע"ג דממצות אותם מגופן מ"מ הוה מי פירות כדאמרינן פרק בתרא דסוטה כאשר תעשנה הדבורים וכו' וכיון שבא מן הפרח הו"ל מי פירות א"כ מבואר ראיות הסמ"ג דהוה מ"פ כיון דמייתי מעשבי דטורא אבל אכתי תמוהין דברי הסמ"ג דמה נ"מ אם בא מעשבי דטורא או לא הא לענין חמץ אף מה שנקרא משקה אינו נקרא לענין חמץ רק מ"פ כמ"ש וגם דברי המרדכי תמוהין לפע"ד דמ"ש ממצי מגופן תמוה דהרי בבכורות דף ז' ע"ב אמרו מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות מגופן ופירש"י שמכניסות לגופן שאוכלין מפרחי אילן ומהן נעשה הדבש במעיהן ואין ממצין אותן דובשנין מגופן ולר"י דאמר דובשנא רחמנא שרי' ע"ז לא פליג רק דס"ל כל שמכניסות לגופן מקרי יוצא מגופן וא"כ מה מייתי ראיה מהך דסוטה דהא זה למ"ד דאין ממצות מגופן ולא מקרי משריץ וצ"ע ועיין רמב"ם פ"ג ממ"א ה"ג שפסק דלא כר"י וכתב דדבורין וצרעין דבשן מותרים מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותן מן העשבים דתוך פיהם ומקיאים אותם בכוורת כדי שימצאו לאכול אותם בימות הגשמים והה"מ נדחק למה פסק דלא כר' יעקב ע"ש ולפע"ד יצא לו מהך דסוטה דאמרו בהדיא כאשר תעשנה הדבורים כמא דמנתזן דברייתא ושייטין ברום עלמא ומייתין דובשא מעשבי טוריא ולכך דחה דברי ר"י וסתם כהמשנה. ובחבורי על התורה מהד"ת פ' ויקרא כתבתי בענין שאור ודבש אי הוה דבש תמרים דבר נכון ושייך לכאן.