שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קע״ה (ג׳)

והנה שאל אותי אחד מהתלמידים בהא דפריך הש"ס במנחות דף נ"ג ואימא לא תאפה חמץ אלא שאור ומאי קושיא דלמא ס"ל לר' אמי דמ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה וא"כ כל חמץ דמנחות אף שגבלה במים לא הוה רק נוקשה ונוקשה בלאו וא"כ אי אפשר לומר דלא תאפה חמץ אלא שיאור והא אי אפשר שיהיה רק שאור דהוא נוקשה דהא באמת אף שיתחמץ לא יהיה רק שאור ומה ממעט מלא תאפה חמץ אלא שיאור והא אף שיאפה חמץ לא יהיה רק שאור וע"כ דממעט שלא יאפה רק מצה דהיינו שישמרנו החימוץ וגם מ"פ עם מים אפשר לשמרו מחימוץ לרבנן וכדאמרו בפסחים דף ל"ו ובאמת שהיא תימא רבה והשבתי דבאמת באיכות החימוץ אין נ"מ רק דהכוונה על כמות זמן החימוץ עד"מ דחמץ גמור צריך שישהא זמן שעה ושיאור היא בחצי שעה מגיע לסידוק או לקרני חגבים וא"כ קפדה התורה שלא יגיע לשיעור זמן החימוץ אבל זמן שיאור מותר אף שגם אם ישהא לא יהיה רק כדין נוקשה מ"מ צריך שלא לשהות שיעור שהיה יכול להתחמץ כפי כח החימוץ שבו וע"ז שאל דא"כ מאי קאמר אי דר"מ לר"מ מדלקי על החמץ הוא ומה ראי' הא יש לומר דדוקא בשיאור דר"מ לדר"מ דהיינו בחמץ גמור שהנוקשה הוא ג"כ חימוץ רק שאינו חמץ גמור הוא דלקי עלה אבל במ"פ שאף שתתחמץ גמור לא יגיע רק לחמץ נוקשה א"כ השאור של זה הוא מעט זמן מנ"ל דלקי ע"ז והשבתי ע"ז דאדרבא בזה יש ראיה לשיטת הנ"ב דהרי באמת התוס' נתקשו בזה דמנ"ל דמקרי חמץ לענין מנחות ולענין לחמי תודה דלמא שאני לגבי פסח דמרבינן מכל מחמצת משא"כ במנחות ולפמ"ש א"ש דבאמת ע"כ א"צ קרא לרבות שיאור לר"מ מכל מחמצת רק גבי פסח דיוכל להגיע לחמץ גמור וא"כ סד"א דכל שלא הגיע עדן שיעור חמץ גמור לא יתחייב לכך צריך קרא דכל מחמצת לרבות אבל במנחות דאף שישהה זמן רב לא יגיע לשיעור שתתחמץ חמץ גמור וא"כ חמץ דכתיב במנחות ע"כ אינו שיעור חמץ בכמות הזמן דהיינו שתתחמץ כמו פת שנלוש במים רק שכל המתחיל לחמץ ונקרא מחמצת חייבה שהרי גם אם ישהה לא תגיע לזמן שתעשה חמץ גמור וא"כ כל שמתחיל להתחמץ אף שאינו שוהה הזמן שבשאר שאור היה נקרא שיאור דהיינו נוקשה כל שמגיע לשיאור דהיינו שיאור דידיה דהיינו בערך חמץ של מ"פ עם מים עד"מ שצריך זמן חצי שעה וברובע שעה נעשה שיאור כל שיצא מכלל מצה והתחיל להתחמץ ניהו דלא הגיע לכלל שיאור דר"מ דהיינו כחמץ גמור מ"מ אין נ"מ בזה דכאן לא הקפידה תורה שיהיה חמץ גמור ואף נוקשה בכלל איסור ואטו כתיב בקרא שיעור זמן נוקשה אמת הוא דשפיר קאמר לר"מ מדלקי עלה חמץ הוא והנה שאל דא"כ מה קאמר דלמא שיאור דר"י לר"י והא בשיאור דר"י לדר"י כיון שאינו מחוייב במלקות א"כ ל"ש לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור דהא אין נ"מ לדידי' בין שיאור לחמץ וא"כ הו"ל תמיד שיאור חמץ אמנם ז"א דלר"י דנוקשה אינו בלאו מה"ת א"כ שוב מצי לומר דמ"פ עם מים הוה חמץ גמור וכמ"ש הנו"ב שם דהרי כל הוכחה דנוקשה מה"ת דאל"כ לא משכחת מנחת נסכים לחימוץ ולפ"ז לר"י דס"ל נוקשה הוא בלא כלום א"כ ע"כ מ"פ עם מים חמץ גמור וכמ"ש הנו"ב שם בהדיא וא"כ לר"י שפיר י"ל דלא תאפה חמץ אלא שיאור והיינו דמ"פ עם מים הוה חמץ גמור וא"כ אסור לאפות רק שיאור וא"ש דברי הנו"ב ודו"ק ובזה נלפע"ד לדחות ראיית הנו"ב די"ל דבאמת מ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה ונוקשה אינו רק דרבנן ואף דבמנחת נסכים ע"כ נוקשה דאורייתא דאל"כ לא משכחת חימוץ במנחת נסכים היינו דוקא במנחת נסכים דלא משכחת שיהיה חמץ גמור דע"כ היא בשמן דאל"כ אינו מנחה וא"כ ע"כ דמה דאמר לא תאפה חמץ היא רק כשמתחיל להתחמץ אף שאין חמוצו ברור אבל בפסח דמשכחת לה חמץ גמור בלי תערובות מ"פ לבד א"כ י"ל דהתורה לא הקפידה רק על חמץ גמור אבל בנוקשה דלא הגיע לחמץ או במ"פ אינו עובר כיון דהוה חמץ רע ונוקשה הוא דהיינו שאינו מחמיץ היטב ועיין רש"י בפסחים דף מ"ג ביאור ענין נוקשה ובדף ל"ו ובמנחות דף נ"ד דנוקשה היינו רע ושפל דהיינו שאינו חמץ גמור ולפ"ז אין ראיה ממנחות לפסח וכמ"ש ובזה אני אומר דבזה נתחזק הקושיא לרש"י דס"ל מ"פ לבד ניהו דלא הוה חמץ גמור אבל נוקשה הוה והקשו התוס' בפסחים דף ל"ה ובמנחות דף נ"ד דא"כ מאי פריך מנחת נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין והא מ"מ נוקשה הוה ובמנחות שם דחי די"ל דלר"י פריך דס"ל דשיאור לא הוה מן התורה ולדידיה גם במנחות לא הוה חמץ כדאמר שיאור דר"י לדר"י וא"כ לכך אצטריך ר"ל לדחוקי דס"ל דמנחת נסכים מגבלה במים וכשרה ע"ש ולפמ"ש י"ל דאכתי מוכח דמ"פ אף נוקשה לא הוה דאל"כ יקשה מאי פריך מי פירות אין מחמיצין דלמא שאני מנחות כיון דלא משכחת חמץ גמור דלהס"ד דלא כשר במים א"כ גם נוקשה חשוב בזה חמץ אבל בפסח דמשכחת לה חמץ גמור א"כ זה לא מקרי רק נוקשה והא דאמר שיאור דר"י לדר"י היינו לפי המסקנא דס"ל לר"ל דמגבלה במים וכשרה א"כ שוב משכחת לה חמץ גמור ממילא בשיאור אינו רק נוקשה ואינו עובר לר"י ודו"ק היטב ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שכתב בפי"ב ממעה"ק הי"ט דמנחת נסכים אין בה משום חמוץ שאם מגבלת במים הרי נפסלה קודם שתתחמץ והוא תמוה דלמה לא קאמר בפשיטות שבמים אסור לגבל ולפמ"ש י"ל דבאמת הרמב"ם ס"ל דמ"פ עם מים הוה חמץ גמור ורק דאם היה כשר מגבלה במים היה זה מקרי חמץ אבל כיון דלא כשר עם מים א"כ שוב לא משכחת חמץ דמ"פ לבד אינו מחמץ ועם מים כיון שעד שתתחמץ חמץ גמור יהיה שיאור והרי שיאור אינו חמץ דאף דנוקשה כל דלא משכחת לה חמץ גמור גם נוקשה מקרי חמץ היינו במקום דלא נפסלה וכאן דאסור עם מים שוב נפסלה קודם שתתחמץ ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ד' שמביא גירסא אחת שהרמב"ם סובר דמ"פ לבד הוה נוקשה וא"כ עם מים הוה חמץ גמור וא"כ לא משכחת לה שיתחייב ומ"ש דאם גבלה ביין של נסכים מ"פ אין מחמיצין והקשיתי בתשובה אחת אם נימא דחזר בו הרמב"ם וס"ל דמ"פ הוה נוקשה א"כ משכחת לה ולפמ"ש כעת א"ש דבאמת נוקשה אינו מקרי חמץ לענין מנחות ורק דכל דמרבה מנחת נסכים לחמוץ הוה ע"כ זה חמץ וזה אם מרבינן מנחת נסכים לחמץ אבל אם מרבינן מכל המנחה לחה"פ א"כ מה"ת לומר דמקרי חמץ במנחה ודוקא בפסח מרבינן ולא בשאר מנחות וכקושית התוס' במנחות דף נ"ג ודו"ק. ובזה מיושב היטב סוגיא דחולין דף כ"ג ע"ב דבעי ר"ז האומר עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מאי ומסיק הש"ס דשיאור דר"י לדר"י אי נימא ספיקא הוא ויוצא ממנ"פ או דלמא ברי' הוא ולא נפיק והדבר תמוה דהש"ס חידש טעם חדש דהא לר"י לבד לא עבר על שיאור משום דנוקשה דרבנן ולמה מחדש הש"ס ענין חדש דספיקא היא או ברי' היא וכבר התעורר בזה הגאון החסיד וקדוש בעל אבן העוזר ז"ל סי' תמ"ב בחידושיו לאו"ח ובחבורו אבן העוזר בפסחים דף מ"ג וכבר הכינותי תשובה מיוחדת בענין זה וכעת נתישבתי דלכאורה צ"ב בהא דאמר שיאור אי דר"י לר"י חמץ הוא ואי דר"מ לדר"מ מדלקי עלה חמץ הוא יקשה הא כאן נדר או מחמץ או ממצה וא"כ ממנ"פ היאך יעשה אם יתן בהם שמן כמשפט שהיו עושים בחלות מצות שלשים א"כ לא יצא בשביל חמץ ואם לא יתן בהם שמן שוב לא יצא בהם למצה והיא תימה גדולה לפע"ד ולא מצאתי מי שיתעורר בזה וצ"ל בדוחק כיון דנדר או מצה או חמץ א"כ אינו מעכב אף שעשה בהם שמן כל דגוף הסלת היה כמשפט ובפרט לפי מה דמסיק דלא אמר לפטר ומה בכך שנתן בו שמן ועושהו כמשפט המצה מ"מ נתחמצה ג"כ ולפ"ז י"ל דלכך מבעיא ליה אי ספיקא הוה דהא במנחות יש לומר דגם לר"י מקריב קשה כיון דלא משכחת שתתחמץ כיון דהוה מ"פ ואף דהוה מ"פ מעט דעת המ"א סי' תס"ב דאף מ"פ מעט עם מים מחמיץ ולכך נסתפק אי ברי' הוה או ספקא הוא. אמנם גוף הדבר היא תימא רבה דהיאך אפשר לצאת בה כל שלא עשה כמשפט או בשמן או שלא בשמן ומ"ש כיון דנדר מחמץ או ממצה זה דחוק דמ"מ צריך להיות או כמשפט החמץ או כמצה עוד קשה לי דהרי בהחמץ שעשה בלחמי תודה נחלקו ר"מ ור"י במנחות דף נ"ב במשנה דר"מ ס"ל שאור בודה מתוכן ומחמצן ור"י ס"ל שמביא שאור ממקום אחר ומחמצן וא"כ איך עשה כאן מיהו י"ל דהא בעיא הוא בין לר"מ בין לר"י שהביא שיאור או דר"מ לר"מ דהיינו שעשה שיאור מתוכו ולר"י מביא שאור ממקום אחר ובזה יש ליישב הא דאמר אי שיאור דר"י לר"מ חמץ הוא והדבר תימא דאדרבא לר"מ חמץ מעליא הוא כדאמר לר"מ מצה מעלייתא הוא וכבר התעורר בזה הת"ח והגיה כן וכתב שכן הוא במנחות דף נ"ג ולפמ"ש י"ל כיון דנתן שמן בתוכו אינו חמץ מעליא לר"מ דהו"ל מ"פ עם מים ואף דלא משרחת לה במנחות רק בכה"ג הא אם היה חמץ היה יכול להיות חמץ מעליא ולכך לא הוה רק חמץ ולא חמץ מעליא הוא ודו"ק היטב ועיין בת"ח שם שהאריך דהא צריך להבין עוד עשרים חלות אם של מצה הוא דהא היה שלשים חלות וכתב כיון דהי' החמץ והמצה שווים עשרה עשרון לכל אחד רק דמעשרה עשרון של מצה היו עושין שלשים חלות אם כן שוים הם ע"ש וצ"ע דלא הרגיש כלל מה היו מהשמן וצע"ג והנה לחומר הנושא נלפע"ד דלפי מה דמסיק הש"ס דהא בעיא היא אם יוצא נדרו אבל אינו פוטר לחברו א"כ עיקר האבעיא אם יוצא בזה ידי לחם ובאמת כשיביא הלחם הב"ד יצוו לו כדת מה לעשות או שיביא שמן גם כן ויהיה מצה או שיהיה חמץ אלא שאכתי צ"ב דאם כן עכ"פ לחלות לא יכשרו דהחלות צריך ללתות אותן בהיותו סלת בשמינית שמן שלהן ואינו כשר רק לרקיקין או למורבכת ועיין ברמב"ם פ"ט ממעה"ק הלכה י"ט והלכה כ' וכ"א שם אמנם מזה מבואר דמעשה הלחם היו בחוץ כמ"ש הרמב"ם שם הכ"ד והכ"מ לא הראה מקורו ומכאן מבואר דהרי אמרו דלייתי שיאור ועיין בבה"ז ובמק"א הראיתי שהיא משנה מפורשת חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו עשאן לאחרים ע"ש וע"כ שלא נאפה בעזרה דאל"כ כבר נתקדשו והרי אמרו שם דממליך עלה אי מזדבני מזדבני ואם לאו יהיו לעצמי ומשמע דלא נתקדשו לשם לחמי תודה דאל"כ אסור לאכלם והיא ראיה ברורה לפע"ד ודו"ק. והנה התוס' בפסחים דף ל"ה כתבו ראיה דבלי מים מ"פ לא הוה אף נוקשה דאל"כ מה אצטריך לומר דמגבלה במים ת"ל דהוה נוקשה בשביל מ"פ ונוקשה פסול למנחות כדקאמר בדף נ"ג דשיאור דר"י לדר"י פסול למנחות ודבריהם תמוהים דאדרבא במנחות שם מסיק דשיאור דר"י לדר"י משכחת לה שיהיה כשר ושיאור דר"י לדר"י האוכלו פטור וצ"ל כיון דלפי המסקנא פסול במנחות נוקשה וכתבו התוס' במנחות דף נ"ג שם דצ"ל ע"כ שיש איזה קרא דמנחות פסול נוקשה וא"כ שוב פסול למנחות נוקשה אף שיאור דר"י לדר"י אח"כ ראיתי במנחות דף נ"ד בתוס' אחר שנטו ליישב שיטת רש"י כתבו התוס' די"ל דאף דבלי מים הוה ג"כ נוקשה אפ"ה אצטריך לשנוי דמגבלה במים משום דר"י כדאמר לעיל דשיאור דר"י לדר"י לא חשוב חמץ למנחות ואפשר דאפילו איסורא דאורייתא ליכא ע"ש והיא תימה גדולה דמלבד דדבריהם סתרו למ"ש בפסחים אף גם דזה תימא רבה דיהיה חמץ נוקשה כשר למנחות והרי הכתוב מרבה שיהיה מצה לעכב ונוקשה עכ"פ מצה לא הוי איברא די"ל לפירש"י דהוא לא ס"ל שיש יתור במנחות ובאמת יסבור דמנחות כשר נוקשה כן צריכין לדחוק אבל צע"ג שוב ראיתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' נ"ז שהגיה בתוס' פ"מ חי"ד הנ"ל ע"ש. אמנם בגוף הקושיא על פרש"י תמהני דמה קושיא דשפיר פריך דהא אמרו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ובקרא כתיב לא תעשה חמץ והרי חמץ לא מקרי רק חמץ גמור ומ"פ לא הוה אף לרש"י רק נוקשה בעלמא ואדרבא לרש"י א"ש טפי דמשני מגבלה במים וקשה טובא לשיטת התוס' דאינו רק נוקשה ניהו דנוקשה פסול במנחות והרי עכ"פ חמץ גמור לא מקרי והכתוב אומר לא תעשה חמץ והרי בדף נ"ג אמרו ואימא לא תאפה חמץ אבל שיאור תאפה הרי דחמץ דקרא היינו חמץ גמור וא"כ אין מקום לתירוץ הש"ס וע"כ כשיטת רש"י דמ"פ לבד הוה נוקשה ומ"פ עם מים הוה חמץ גמור ושוב שפיר משכחת לה לרבות מנחת נסכים לחימוץ הן אמת דגוף קושית התוס' דמנלן דנוקשה פסול למנחות לפע"ד נראה דבר ברור דבמנחות ודאי פסול משום נוקשה דאף דבחמץ בפסח נימא דנוקשה רק דרבנן מ"מ זה בחמץ דהאיסור הוא משום דאסור לאכול חמץ אבל אין חיוב לאכול מצה רק בלילה הראשונה לכך י"ל דנוקשה אינו חמץ גמור ומותר אבל במנחות דבעי מצה לעכובא א"כ י"ל דכל שאינו מצה שוב אף דאינו חמץ מ"מ פסול ולפ"ז שם דגם בהס"ד מצה הוא למצוה רק דבעי לעכב מאי א"כ שפיר קאמר הש"ס ניהו דלעכב י"ל דלא תאפה חמץ אבל שיאור תאפה עכ"פ הפיסול דחמץ היא בשביל שאינו מצה א"כ שפיר קאמר שיאור דר"מ לר"מ חמץ הוה דאף דאינו רק נוקשה מ"מ כל שחזינן דלמצוה בעי מצה א"כ הפסול דפסול במנחות חמץ הוא בשביל שאינו מצה א"כ י"ל דנוקשה לא הוה מצה כלל וז"ב ולכך לא אמר רק שיאור דר"י לר"י דמה"ת הוה עדן מצה ומותר לאכלו בפסח לשם מצה א"כ שוב יש לומר דלא נפסל משום נוקשה וז"ב. ובזה נלפע"ד דמיושב היטב דברי רש"י דשפיר פריך מ"פ הן והיינו דשם דאמרו בת"כ דה"א דוקא במה ששיריה נאכלים הוא דפסול חמץ אבל במה שאין שיריה נאכלים לא והיינו דבזה לא הקפידה תורה שיהיה מצה דאין שיריה נאכלים וא"כ שוב מ"פ לא הוה חמץ עכ"פ וע"ז משני דמגבלה במים וכשרה וא"כ שוב הוה חמץ גמור ובזה מיושב גם קושי' לשיטת התוס' דניהו דמ"פ עם מים לא הוה רק נוקשה היינו בחמץ בפסח דהפסול הוא בשביל שאסור לאכול חמץ י"ל דהמ"פ עם המים אינו עושהו חמץ אבל במנחות דבמנחות הנאכלות בעי מצה אף דתאמר דבמנחת נסכים שאינו נאכלת הקפידה משום שלא יהיה חמץ ז"א דכל שא"א שתהיה חמץ גמור דגם אם יגבלה במים לא יגיע לכלל חמץ א"כ ע"כ הפסול כמו במנחות הנאכלות בשביל המצה שאינו מצה וא"כ גם בנוקשה לבד עכ"פ אינו מצה ונוקשה פסול ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב הנ"ל דהקשה דאיך אפשר דנוקשה לא הוה רק דרבנן ומ"פ עם מים הוה נוקשה א"כ היאך משכחת מנחת נסכים לחמוץ ולפמ"ש א"ש דשאני מנחות דהפסול דחמץ הוא בשביל שאינו מצה א"כ ממילא גם מ"פ עם מים הוה נוקשה וכמ"ש ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב גם הקושיא השניה של הנו"ב במ"ש הרמב"ם פי"ב ממעשה הקרבנות הלכה י"ט המחמץ לחה"פ לוקה שנאמר כל המנחה אבל מנחת נסכים אין בה מלקות שאם גבלה במים הרי נפסלה קודם שתתחמץ ואם גבלה ביין של נסכים מ"פ אין מחמיצין והוא תמוה דלמה פסק כריה"ג נגד ר"ע ועוד אני תמה דבמגבלה במים למה נפסלה קודם שתתחמץ והיה לו לכתוב שאסור לגבל במים ולפמ"ש א"ש דבאמת מ"פ עם מים ס"ל להרמב"ם דאינו רק נוקשה רק דבמנחות ע"כ הפסול משום דאינו מצה ואף דאינו במנחות הנאכלות מ"מ הא לא משכחת חמוץ גמור וע"כ הפסול משום דאינו מצה ולפ"ז זהו לריה"ג דמדת יבש לא נתקדשה וא"כ ע"כ אתי לרבות מנחת נסכים לחימוץ אבל לפי מה דקי"ל דמדת יבש נתקדשה שוב אפשר לומר דהפסול הוא באינן נקמצות משום חמוץ לכך מוקי בלחה"פ אבל במנחת נסכים גבול במים נעשה נוקשה קודם שתתחמץ שהרי המ"פ עכבוהו שלא תתחמץ ואם גבלו ביין ולא במים שוב אינו חמץ כלל דמ"פ אין מחמיצין כלל וז"ב ונכון בכוונת רבינו ומיושב כל הקושיות של הנו"ב ודו"ק.