שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קס״ג (ה׳)

ובזה מיושב היטב קושית אבי מורי הרב הגאון החריף נ"י בהא דאמרו ואי פקח הוא מגבי לה ארעא והרי הט"ז כתב בחו"מ סי' ל"א דל"ש לומר ואי פיקח הוא כל דלא עשה כדין אסור להשיאו עצה והרי מן הדין בעל חוב דינו במעות ואיך השיאו עצה ליתן לו קרקע ולפמ"ש לענין שעבודא דר"נ שפיר יכול לסלקו בקרקע ולפירש"י זה שנותן להם קרקע הוא מתורת שעבודא דר"נ. מיהו בלא"ה נלפע"ד דכל הטעם דצריך ליתן מעות הוא לפי שזה הלוהו מעות ולפ"ז כיון שאביהם מכר לו שדה א"כ גם הוא לא נתן לו מעות שפיר יכול לסלקו בקרקע כנלפע"ד ומה שהבאתי דברי הט"ז באהע"ז סימן ע' שחידש דמזונות כיון דהוא רק דרבנן יכול למחול ומטעם דהרי התוספות בכתובות דף י"ט כתבו דלכך במוכר שט"ח יכול למחול כיון דאין המכירה רק מדרבנן ולפ"ז במזונות דאינו רק מדרבנן יכול למחול הנה באמת הח"מ שם ס"ק כ"ד כתב דאין לחלק בין דרבנן לדאורייתא ועיין במגיה לט"ז מ"ש בזה אבל גוף דברי הט"ז לפע"ד תמוה דניהו דגוף המזונות אינו רק דרבנן אבל כל שנתחייב שוב נעשה חיוב תורה דעכ"פ נתחייב לה לתת מזונות ועיין קצה"ח סימן פ"ז ובתשובה להרב מו"ה יעקב סגן כהן נ"י אבד"ק קאזליב לענין ספק בשנות ההחזרה בתקנת שו"ם הארכתי בזה ולפ"ז גם בכתובה אף שהיא דרבנן כל שכבר נתחייב הו"ל חיוב תורה וא"י למחול ולכאורה יש לי לחלק דבשלמא מזונות ניהו דלא הוה רק מדרבנן גוף החיוב אבל כל שנשאה ונתחייב משום תקנת חז"ל הוה כאלו קבל עליו החיוב אבל זה דוקא אם גוף החיוב אינו משום לתא דאיסור דרבנן רק שחז"ל תקנו שיתחייב לה אבל כתובה דרבנן תקנו להכתובה משום שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה אם כן עיקרו אינו רק משום חשש שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ י"ל דלא נתחייב מה"ת ובפרט אם נימא דמטלטלי לא משעבדי לכתובה וגם אינה נגבית רק מזיבורית אם כן חזינן דלא רצו לעשותה כשל תורה ושוב יכול למחול ושפיר מיושב דברי התוס' בכתובות דף ע"ב שהקשו דלמחול לנפשיה ותמה הפ"י דבשדר"נ ל"ש מחילה ולפמ"ש מיושב בדבריך דאינו רק מדרבנן ומה"ט לא מחמרינן תרי חומרא בכתובה והא דהקשו הקדמונים בב"ק בהך דכל לבעלה ודאי מחלה דשעבודא דר"נ ל"ש מחילה אף דכתובה אינו רק דרבנן משום דשם לר"מ קיימינן ור"מ סבירא לי' דכתובה דאורייתא וכדאמרו בכתובות דף נ' ובגוף קושית הט"ז והח"מ בסי' ע' ס"ח נלפע"ד דשם אין החיוב ברור כיון דהבעל יוכל לטעון הרבה טענות שלא יצטרך לשלם ל"ש שדר"נ כמו בכתובה ובלא"ה י"ל אם נימא דחיוב המזונות אינו רק דבר יום ביומו ל"ש שדר"נ דעדיין לא נתחייב ודו"ק.