שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קנ״א (ח׳)

והנה לכאורה קשה לפי מה דאמרו בקידושין דף נ"ד דאשה פודה מעשר שני בלא חומש ועיין תוס' וברמב"ם פ"ה ממעשר שני ה"ב א"כ לכאורה שו"פ במה שמקדשה במעשר שא"צ להוסיף חומש וא"כ לדידיה בודאי ניחא ליה דהוא היה צריך להוסיף חומש והיא א"צ ואולי גם במה שמקשה כיון דזה מקרי חילול שוב אינו נהנה כלום דהא צריך שיתן חומש מיהו י"ל כיון דאינו רוצה לקדשה עד שיבא לירושלים א"כ א"צ שיתן חומש דהא אינו מחלל עדן וא"כ מותר חומש ויש ליישב בזה קושיית תוס' על רש"י ולפי שהוא ע"ד הפלפול ע"כ קצרתי ודו"ק ובזה יש לי לומר הא דאמר ר"א אשה יודעת שאין מ"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים (ובקידושין כתוב מעות מעשר והוא ט"ס וצ"ל מע"ש כמבואר בבכורות) ולכאורה מה זו סברא ולפמ"ש יש לומר כיון דאם היה מחלל על ידה היה צריך להוסיף חומש ומדלא נתן חומש ע"כ שאינו מקדשה עד שתבא לירושלים וא"כ כיון שידעה זאת ע"כ מביאתו לירושלים ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ויש לי להאריך בזה על כל קוץ וקוץ וע' במקנה ולפמ"ש יש לבנות ולסתור בכל דבריו ולא נפניתי כעת להאריך. והנה בהא דאמרו כל היכא דאיכא איסורא התם קנסינן ושיטת התוס' כל היכא דהמעות גביה שייך למקנסיה ועל זה הקשה אותי החריף ושנון מו"ה מרדכי מיזיש נ"י בהא דכתב הטור יו"ד סי' רס"ז במוכר עבדו לחו"ל דשטת הרמ"ה דקנסינן להלוקח אף שלא יתן המעות רק שקנה בהגבהה ומשיכה חייב לשחרר העבד ולתת להמוכר מעות בעד העבד וע"ז הקשה כיון דלא נתן המעות אם כן מהראוי לקנוס מי שהאיסור בידו ולק"מ דל"ד דשם עיקר הקנס על שלקח העבד והרי העבד מקרי האיסור ואצל מי הוא האיסור אצל הלוקח וא"כ מה בכך שלא נתן המעות עדיין הרי העבד הוא האיסור על שלקח עבד ורצה להוליכו לחו"ל וא"כ כל שקנה שייך לקנסו מי שהאיסור אצלו אבל שם אם נימא דנתחלל על המעות א"כ המעות הוא האיסור ומהראוי לקנוס מי שהאיסור אצלו לכך כל שלא נתן המעות אין האיסור אצלו וז"ב ופשוט. ובזה מיושב גם מה שהקשה על התוס' בגיטין דף מ"ד שכתבו דאפילו לא רצה ללכת קנסינן ליה מיד שמכרו פן ישדלנו האדון לצאת לחירות וע"ז הקשה כיון דלא יצא העבד עדיין א"כ הו"ל איסורא לגבי מוכר ולפמ"ש עיקר האיסור הוא מה שקנהו ואטו אכפת לן אם נתן לו במתנה או שמכרו העיקר הוא מה שהוציאו לחו"ל וכיון דחיישינן שמא ישדלנו בדברים שפיר קנסינן ליה ומה שיש להסתפק בזה אי אם נתן לו במתנה העבד אי קנסינן להמקבל דהא לא נתן דמים ואולי דקנסינן יותר שהרי אינו מפסיד כלל להמקבל דהא לא נתן דמים ואולי דקנסינן יותר שהרי אינו מפסיד כלל וצ"ע ויותר מסתבר דעכ"פ העבד צריכים שניהם לשחררו וקנסינן שניהם דדלמא יערימו ויאמרו שנתן לו במתנה וזה מקבל דמים. והנה מה שהאריך בדברי הספרי דלא תסגיר עבד אל אדוניו קאי על מוכר עבדו לחו"ל והרא"ם פ' תצא מביאו ודעתו דקי"ל כהך דספרי ובנה ע"ז בניינים תמהתי דאחרי דבש"ס כאן נדחה מדר' אח' בר יעקב היאך אפשר לבנות ע"ז יסוד בש"ס דילן דסמוך ונראה מביאו הש"ס ודחהו והמלמ"ל פ"ח מעבדים באמת תמה על הרא"ם וכתב דהך דספרי נדחה בש"ס דילן גם מ"ש מעלתו דלא תסגיר עבד אל אדוניו על הלוקח קאי תמהני דבאמת קאי על המוכר לשיטת הספרי וכן מבואר ברש"י כאן בגיטין דף מ"ה ד"ה במוכר ובזה נדחה הרבה מדבריו ומ"ש ראיה להרמ"ה דאל"כ אדמחלק רשב"ג בין לאנטיכי ובין אנטיכי הי' לו לחלק בין נתן דמים ללא נתן דמים תמהני דמה לו לרשב"ג לחלק בזה הא גם הת"ק מודה בזה אם נימא שלא כרמ"ה ואם היה מחלק בזה היה משמע דחולק על הת"ק בזה ולכך לא מחלק רק בין אנטיכי לאנטיכי דבזה חולק על הת"ק וז"פ אך מ"ש ראיה להרמ"ה מהא דאמרו בדף מ"ד דש"מ קניא רבו שני ולא הדרא זביני ופירש"י דאל"כ למה לנו לכוף לרבו שני נכוף לרבו ראשון שאיסור עליו אלא ע"כ דלא הדרא זביני והקשה הרשב"א בחידושיו דמה קושיא הא כיון דהלוקח קנאו בד"ת ואע"ג דקנסינהו רבנן להדר זביני מ"מ הרי הוא של הלוקח בד"ת וא"כ צריך גט שחרור מאתו בד"ת וכתב דמ"מ היה לנו לכוף גם רבו ראשון כדי שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ועוד י"ל דאי הדרה זביני כי מהדר הו"ל כמוכרו לו בדמים שהוא מחזיר לו וממילא מרבו ראשון הוא דצריך גט שחרור ולא משני וע"ז כתב מע"ל דמזה מוכח דינו של הרמ"ה דל"מ לתירוץ הראשון של הרשב"א א"כ אם נימא דכל שלא נתן לו מעות נפטר הלוקח בלי דמים א"כ היה לנו לכוף לרבו ראשון לשחרר וגם לתירוץ השני לשטת הרמב"ם דמלוה קונה במכר א"כ אפשר דהו"ל כמוכרו לראשון במלוה שיש לו עליו וע"כ כהרמ"ה ובאמת שאין ראיה דמי הגיד לו לרמ"ה דאין הדין כן ודלמא באמת אם לא נתן המעות כופין גם לרבו ראשון והש"ס מיירי בנתן המעות אך בלא"ה אני אומר דלהרמ"ה לשיטתו אין התחלה לקושית הרשב"א דהנה בפ"ב דכתובות דף כ' גבי בר שטיא דאם קנה נכסים אפילו זכין לו ע"י אחר ל"מ מטעם דזכיית המקח אינו בא מצד המוכר בלבד רק מצד הלוקח שיהיה בר דעת ויתכוין להקנות לו הדמים דאם אינו בר דעת להקנות לו הדמים זה לא רצה להקנות לו המכר אבל במתנה סגי בדעת הנותן בלבד ע"ש ולפ"ז כיון דקנסו רבנן והדרי זביני א"כ למפרע הו"ל הקנאה בטעות דהמוכר לא נתכוין להקנות לו עד שיזכה הלה במעות וכל שצריך להחזיר לו המעות אף הוא לא גמר למכרו אז בטל המקח ושפיר דייק דע"כ לא הדרי זביני ואבד מעותיו ושוב גמר והקנה לו ולכך צריך רבו השני לשחררו וז"ב איברא דלפ"ז אם נימא בלא נתן מעות נפטר הלוקח א"כ שוב לא גמר להקנות לו וא"כ בטל המקח ולא מצי רבו השני לשחררו רק הראשון בלבד ובאמת קושית הרשב"א הוא לדעת הרמב"ם וכן קי"ל בסי' רל"ב סעיף כ"ג דהמוכר שמכר וזכה ללוקח המכר שלא מדעתו יד הלוקח על עליונה אם רצה לוקח ונותן דמים ואם לאו תחזור לבעלים והיינו דפליג על הרמ"ה וס"ל דאינו תלוי הקנאת המוכר בהמעות והמוכר א"י לחזור אם הלוקח רוצה לקיים המקח ועי' בקצה"ח סי' רל"ה וא"כ שפיר קשיא ליה להרשב"א דרבו קנהו מה"ת ונתן לו הדמים וניהו דרבנן קנסו להחזיר מ"מ מה"ת קנהו הלוקח וצריך לשחררו ולפ"ז י"ל אם לא נתן לו הדמים באמת נפטר הלוקח ואפ"ה לא נתבטל המקח דכל דהקנהו לו אף שחז"ל הפסידו המעות מה בכך הא מה"ת קנהו ויכול לשחררו והוא רוצה ליתן לו המעות רק שאנוס בתקנת חז"ל ושפיר קנהו אך נראה דלפי מה דאמרו בב"מ דף ע"ז וקי"ל כן בסי' ק"ץ דאם יוצא ונכנס אחר המעות לא קנה ולפ"ז כיון דאם היה נותן לו המעות לא הדרי זביני א"כ היה המוכר מרוויח המעות וא"כ כל שלא נתן לו המעות אף הוא לא גמר והקנה לו שהרי הוא יוצא ונכנס אחר המעות ולא גמר והקנה לו דיודע דאם ישמעו רבנן יפסד המעות מיהו י"ל להיפך דאדרבא כיון שמכר לו ולא הקפיד שיתן לו המעות תיכף ע"כ שהסכים אף שלא יתן לו המעות נמי מקנה לו דאל"כ למה לא הקפיד על מעותיו דהרי יודע דאם ישמעו רבנן יפסידו לו המעות וא"כ ע"כ דגמר להקנות לו אף שלא יקבל המעות אבל דעת הרמ"ה נלפע"ד דאזיל לשיטתו דס"ל דאדעתא דיתן לו מעות הקנהו לו ולפ"ז אם נימא דנפטר מהמעות שוב נתבטל המקח וא"כ נתבטל הקנס דהא לרבו השני לא מצי לקנסו לכתוב לו גט שחרור דהרי לא קנהו לו וחז"ל רצו לקנסו על שהתחיל לקנות פן ישדלנו לבא אחריו ע"כ הוצרכו להאלים הקנס דמוכר מליתן לו מעותיו ויוכל רבו השני לשחררו וז"ב כשמש ולפ"ז מיושב היטב דברי הש"ך ביו"ד סי' רס"ז ס"ק קי"ב שכתב דמוכר עבדו בסוריא בזה אם לא נתן הלוקח מעות לא הפסיד שהרי לא עשה לוקח איסור שהרי קנאו בח"ל והמוכר עשה איסור שהרי הוליכו לחו"ל ותמה החריף הנ"ל דא"כ איך כתב הש"ע דכופין להלוקח לשחררו הא כיון דהדרא זביני על המוכר לשחררו ג"כ וכמ"ש ברשב"א ולשני תירוצים קשה ולפמ"ש א"ש דבאמת אנן לא קי"ל כסברת הרמ"ה דלא רצה להקנות רק אדעתא לקבל המעות כמבואר בחו"מ סי' רל"ה סכ"ג ועיקר קושית הרשב"א הוא רק בשביל זה וכמ"ש וא"כ באמת מה דקנסינן לתת לו מעות הוא משום דחז"ל רצו לקנסו על שעבר ורצה לקנותו ולפ"ז בסוריא דלא עבר שפיר לא קנסו אותו כל שלא נתן לו המעות ואדרבא קשה להיפך הא בזה אף שיתן לו המעות מהראוי לומר דיחזיר לו המעות ואפ"ה יוכל רבו שני לשחררו דהא באמת קנהו אף שלא נתן לו המעות דאינו תלוי בקבלת המעות ואולי י"ל דכל שקבל המעות חזינן דלא רצה להקנות לו בלתי המעות א"כ ע"כ לא הדרא זביני דאל"כ לא יוכל רבו שני לשחררו אבל כל שלא נתן לו המעות מה"ת לומר שהקפיד דוקא בנתינת המעות ויש להמתיק הדבר די"ל אף לשיטת הרמב"ם דלא תלוי בנתינת המעות היינו דווקא במקום שודאי יתן לו המעות כמו בסתם מוכר ולוקח א"כ אמרינן דהוא רצה למכור בסתם ואם ירצה הלוקח לקיים המקח אף הוא גמר והקנהו אבל בבר שטיא דאין נתינתו במעות כלום א"כ בוודאי לא גמר והקנהו עד שיתן לו מעותיו ולא נחלקו הרמ"ה והרמב"ם דלא כמ"ש הקצה"ח ולפ"ז כאן אם נימא דלא כרמ"ה ונפטר הלוקח אם לא נתן המעות א"כ כל שקבל המעות אם נימא דהדרי זביני שוב בודאי לא גמר והקנה בלי מעות אבל כל שמכר לו בלי דמים ולא הקפיד ע"ז שוב באמת א"צ ליתן לו המעות ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק. שוב ראיתי כי טעיתי בזה שכתבתי בשם הש"ך והש"ך דעתו דבמוכר לסוריא אף דנתן הדמים כבר א"צ להחזיר ובזה נסתרו דברי ויבואר אי"ה לקמן מה שנ"ל בזה.