שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ט״ו (ג׳)

והנה במה שהבאתי למעלה דברי המל"מ פ"ב ממעילה דאף באין בה שו"פ דאין מועלין מה"ת מ"מ ח"ש מה"ת אסור כמו כל ח"ש הנה ברשב"א מצאתי בחידושיו לגיטין דף י"ב בהא דאמרו אותו עבד לוה ואוכל ומוקי לה בפחות משו"פ והקשו בתוס' דהא הקדש חל בפחות משו"פ וכתב הרשב"א דמ"מ אין מועלין בפחות משו"פ ואף דיש איסור דרבנן הכא שרי לכתחלה דיהנו להקדש דלא למות עבדי' הרי דליכא איסור תורה אך באמת מדברי רבינו שם פ"ז ה"ח שכתב אינו לוקה על פחות משו"פ משמע דיש איסור תורה וכמ"ש המלמ"ל פ"ב שם ופ"ז שם ציין המל"מ דברי הרמב"ם. עי' חידושי הרשב"א לגיטין דף י"ב ואולי כוון לזה אך לפענ"ד ל"ק דהרי זקני הח"צ ז"ל סי' פ"ו כתב דח"ש שהוא מטעם אחשביה ולפ"ז הלא כבר נודע מ"ש הרמ"ה והריטב"א מכות דף י"ז דל"ש אחשביה בשוגג וא"כ מעילה דהיא בשוגג ל"ש בפחות משו"פ ובזה מדוקדק מ"ש ויראה לי שאינו לוקה על פחות משו"פ אם היה מזיד והדבר תמוה דהיא מיותר והלא מלקות לא שייך רק במזיד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת במזיד ניהו דאינו לוקה אבל איסור איכא מה"ת אבל בשוגג אף איסור ליכא איברא דעדיין קשה על הרשב"א דהא אותו עבד עושה ואוכל והרי במזיד עכ"פ יש איסור תורה אך נראה דבאמת אותו עבד לוה ואוכל וא"כ הוא אינו מועל בהקדש וא"כ שוב ל"ש ח"ש דמי שמועל הוא לא אחשביה והעבד אף דאחשביה ועשה מ"מ לא מעל דהא אינו נהנה מזה. ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י דאמאי קתני לוה אוכל הא יכול לעשות פחות משו"פ ולמכור ולאכול ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ שוב יהיה ח"ש אסור מה"ת ועי' בטיב גיטין מ"ש בזה ודפח"ח אבל לא ראה דברי הרשב"א שדעתו דאינו רק איסור דרבנן וגם דברי הרמב"ם והמ"ל הנ"ל בהעלם עין ממנו ומ"ש נכון ת"ל ומדי דברי בדברי רש"י ותוס' דלרש"י אין הקדש חל בפחות משוה פרוטה והתוס' כתבו דאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משו"פ הנה לפ"ז י"ל דבר חדש בהא דאמרו בקידושין דף ג' דאשה בפחות משו"פ לא מקניא נפשה ועי' רש"י ותוס' שנחלקו בזה ולפענ"ד נראה לפי מ"ש התוס' בדף ז' דאם אומר בלשון הקדש הרי את מקודשת ראוי להיות דין הקדש אבל בל' מאורסת דין קידושין אינו כהקדש ולפ"ז בפחות משו"פ א"כ לרש"י יש חילוק בין אם אמר בלשון הקדש לא חל על פחות משו"פ כמו בהקדש אבל בלשון מאורסת חל על פחות משו"פ לכך הוצרך רש"י לפרש דמגניא לה אבל באמת כל לשון קידושין אין חל על פחות משו"פ ולשיטת התוס' כיון שאין דעתה על פחות משו"פ הוה ג"כ כמו בהקדש ולפ"ז במקדש בתמרה דחייש שמואל שמא שוה פרוטה במדי ואינו רק מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו זה דוקא כשאמר בלשון מקודשת אבל בלשון מאורסת יש לומר דמקודשת מדאורייתא אף דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וצ"ע. והנה הצל"ח בפסחים דף מ"ה ר"ל דלר"ש דס"ל כ"ש לוקה ולא אמרו כזית אלא לקרבן א"כ לדידיה בכ"ש עובר על ב"י והיינו אף דס"ל דלדידן ח"ש אינו עובר מן התורה לר"ש עובר ולפע"ד לפמ"ש הח"צ בטעם דאינו עובר בכ"ש משום דל"ש אחשביה א"כ ה"ה לר"ש דטעמו משום דאחשביה ומה שלא בער אינו שייך אחשביה וז"ב והנה בהא דאמרו בפסחים דף ל"ה ע"ב יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו ת"ל לא תאכל עליו חמץ יצא זה שאין אסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופריך ואסורא דחמץ להיכן אזל ומוקי לה כר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור וקשה לפע"ד לפמ"ש רבינו יקיר בתוס' בע"ז דף ס"ז ס"ח דר"ש לא סבירא ליה חצי שיעור על ידי תערובות ולכך אצטריך משרת ולפ"ז קשה לי טובא דהרי אמרו בפסחים דף מ"ד כמאן כר"ש דדריש כל א"ה חמץ בפסח נמי ומשני אה"נ והקשו בתוס' דא"כ לר"י דדריש מכל חלב לרבות ח"ש יהי' חמץ בפסח כמו היתר מצטרף לאיסור דנדרוש כל וכתבו דלר"י לא יליף מכל רק איסור אבל להתחייב מלקות לא ולפ"ז לר"ש דס"ל כל שהוא למכות והיינו כמו לר"י דדריש כל בחלב לענין איסור בח"ש כמו כן דריש ר"ש כל לענין חצי שיעור דיהיה במלקות וא"כ ממילא בחמץ יהיה היתר מצטרף לאיסור וא"כ לפ"ז איסור חמץ קדים דחל בחצי שיעור ומשום טבל אינו לוקה בחצי שיעור על ידי תערובות וא"כ שוב יוכל לצאת ידי חובתו בטבל ואינו אסור משום טבל ומשום חמץ אסור ועוד קשה לפענ"ד דלפמ"ש הריטב"א במכות דף י"ז בטעם דר"ש דכ"ש למכות משום דאחשביה ולפ"ז כאן לא שייך אחשביה די"ל דאכלו בשביל חובת ידי מצה ולא אחשביה אכילת איסור וא"כ משום בל תאכל חמץ שייך דאם הוא חמץ שוב אחשביה בשביל החמץ דהרי ידי מצה ודאי לא יצא בחמץ וא"כ שוב איסור חמץ קדים דעד הכזית לא עבר בשביל הטבל דל"ש אחשביה ורק בכזית בא איסור טבל ושוב בא בב"א והיא קושיא נפלאה ולרבינא דמוקי לה לרבנן דיצא זה שאין איסורו משום תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל תאכל טבל קשה לי לפמ"ש הח"צ ז"ל בתשובה סי' פ"ו דלדידן דחצי שיעור אסור הוא משום דאחשביה ולפ"ז כאן דרצה לצאת ידי מצה לא שייך אחשביה א"כ עד הכזית י"ל דלא אחשביה בשביל הטבל רק רצה לצאת ידי חובת מצה וליכא איסורא רק משום בל תאכל חמץ ואין לומר דכל שלא אכל כשיעור ליכא עשה דאכילת מצה דבעי כשיעור כמ"ש האחרונים דז"א דכבר ראיתי דברי התוס' ישנים ביומא דף ל"ט דאף בחצי שיעור מקיים המ"ע רק דמצוה מן המובחר היא רק בכזית אמנם נראה דהנה בירושלמי אמרו בפ"ג דתרומות מודה ר"ל בעתיד להשלים דחייב על חצי שיעור ולפ"ז בעתיד להשלים חייב והרי כל הטעם דחצי שיעור דמותר בטבל משום דל"ש אחשביה די"ל דאחשבי' בשביל המצוה של כזית מצה והרי עכ"פ מצוה מן המובחר ודאי איכא שיאכל כזית וא"כ עכ"פ עתיד להשלים לכשיעור ושוב אסור לרבנן בכ"ש ולר"ש לקי בכ"ש דר"ש ס"ל כר"י רק דר"י ס"ל לענין איסור ור"ש ס"ל גם לענין מכות כן וכמ"ש בספרי יד שאול סי' רל"ח וא"כ בכה"ג שעתיד להשלים דר"ל מודה ג"כ דאסור בכ"ש וא"כ ממילא לר"ש לקי וא"כ שפיר אין איסור חל על איסור ולרבנן לא יצא משום דאין אסורו משום בל תאכל חמץ בלבד ובזה נלפע"ד ליישב הא דפריך הש"ס מידי בלבד כתיב ובגליון הגהות מהגאון ר' עקיבא איגר ז"ל תמה מהר"ש פ"א מטהרות מ"ג וכוונתו דהרי בהא דמבואר בנבלת עוף טמא דאין בו כזית בבית הבליעה כתב הר"ש דהטעם משום דכתיב נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא וביאר הר"ש דה"ט משום דאין איסור חל על איסור ולמ"ד דאיסור חל איסור צ"ל יצא זה שאין איסורו משום נבלה בלבד רק משום נבלה ומשום טומאה ולא פרכינן כלל מידי בלבד כתיב וכאן פרכינן כן והיא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דבאמת אין זו קושיא דאף דלא כתיב בלבד כל שלא נאסר רק משום לאו זה ממילא משמע דמשום לאו אחר אינו אסור אבל כאן דגם הלאו של טבל אינו בא רק בשביל החיוב דמצה א"כ הוה חדא דעיקר דעתיד להשלים הוא בשביל שהיא מצוה דמצה וא"כ אין איסורו משום טבל רק משום בל תאכל חמץ ושפיר מקשה מידי בלבד כתיב ודו"ק. ועי' חולין דף ק' ברש"י ד"ה מפני שמסיים מדקאמר שאין איסורו משום נבילה אלמא ס"ל לא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור טומאה וכתב המהרש"ל והכי הלכתא וע"ז הקשה מהא דאמרו במכות דף ט"ז ריסק תשע נמלי' ואחד חי חייב משום נבילה אף שכבר יש איסור טמא ועי' מהרש"א מ"ש בזה ובמחכ"ת לא זכרו שניהם דברי הר"ש הנ"ל דבאמת הכי הלכתא אבל לא משום דאין איסור חל על איסור רק כמ"ש הר"ש משום דיצא זה שאין איסורו משום נבלה לבד ולפ"ז זה במה דכתיב נבילה וטריפה לא יאכל אבל כאן לא כתיב כן רק משום ונפש כי תגע בכל טמא או בנבלת חיה טמאה והרי כל שהיא אחע"א היא נבלת חיה טמאה וא"כ לק"מ ודוק היטב כי נכון הוא. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שכתב דאין יוצאין במצה של טבל והקשו עליו דהא זה דוקא לר"ש אבל לא לרבנן דאין איסור חל על איסור ולפמ"ש י"ל דהרמב"ם ס"ל כתירוצו של רבינא ולא חש לקושית הש"ס דאטו מלבד כתיב דהרי במשנה דטהרות ודאי אתי כמ"ד אחע"א ואפ"ה ממעטינן כמ"ש הר"ש ולא חשיב לקושית אטו מלבד כתיב וכקושית הגאון מוה' עקיבא איגר ז"ל ולא ס"ל כמ"ש והש"ס לא קאמר רק לדחוי' בלבד.