שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קמ״ט (ח׳)

והנה במה שהארכתי למעלה בשינוי בשליחות דרך אגב אזכיר במ"ש הח"מ באהע"ז סי' ל"ה ס"ק ג' דאם יש עד המסייע לשליח ל"מ דהרי העד מועיל יותר מהשליח ודמיא להא דאמרו דנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד ועל זה הקשה אותי הרב מוה' ישכר מסקאהל ממ"ש התוס' בגיטין דף יו"ד ד"ה אי לאו שכתבו דאין לחוש כיון דמדאורייתא גירי אמת הן ע"ש וגם כאן הא מה שעד הצריך שבועה אינו עד אינו רק מדרבנן כמ"ש הח"מ והשבתי דבאמת קשה על התוס' מגוף הא דאמרי נכי ריבעא דממונא הא גם שם קיום שטרות אינו רק דרבנן וכבר הקשה אותי הרב הגדול מוה' יעקוב נ"י אבד"ק קאזליב כן ומה שהשבתי אז כתוב אצלי במ"א וכעת נראה בפשיטות דהיכא דהחסרון הוא בעצם העדות דחיישינן לאחד שהוא נוגע או שהוא משקר א"כ עיקר העדות היא ע"י האחר ואם כן יצא עדות נכי ריבעא דממונא עפ"י אחד ולא מהני אבל שם בגיטין אין החסרון מצד העדות ואף דשניהם מודים ל"מ וצריך שני עדים בגיטין וקידושין מגזה"כ וא"כ שם החסרון דכותי התורה פסלה לעד אף אם אינו משקר לזה כתב וכיון דמדאורייתא כשר דגירי אמת הן שוב אין אחד יתרון על חברו בגוף העדות ושניהם נאמנים בעצם העדות וז"ב כשמש. והנה הרב הנ"ל כתב בכוונת התוס' דדוקא אם העד צריך להעיד על חברו הוא דפסול אבל שם אינו רק הוכחה על חברו דמסתם חבר הוא דמיא להאי דמחוי חת"י אחספא והנה זה היה נכון אבל לפ"ז לא היו צריכין התוס' לומר דמה"ת כשר הוא ומחוורתא כמ"ש.