שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קמ״ט (ג׳)

והנה כשאמרתי זאת להרב החריף הנ"ל ההוא אמר דמ"ש להקשות לשיטת המהרי"ט דל"ש לחיובי לבעה"ב דהא האורחים לא קנו רק בעת הגיע לפיהם ההוא אמר דאין כוונת התוס' דבמעילה חייב משום ההגבהה רק דחיוב המעילה הוא לא בשביל שזה נהנה רק על מה שהוציא מרשות ההקדש ואם כן אף בלי הגבהה כל שאכלו אין חיובו בא על אכילה והנאתו רק במה שהוציא מרשות ההקדש והשבתי לו האמנם מצד הסברא דבריו נכונים מ"מ לפ"ז אין מקום לקושית התוס' דאין ראיה ממעילה דאין החיוב על ההנאה רק על מה שהוציא מרשות ההקדש ולמה להם לתוס' לחלק דקנה בהגבהה והאי שעתא חייב משלח אמנם לפע"ד דברי התוס' נכונים דהרי במעילה בדבר שאפשר שיפגום ויהנה לא חייבה התורה עד שיפגום ויהנה בשו"פ ויהיה הפגם בדבר שנהנה ולפ"ז שפיר הקשו התוס' כיון דעל הנאה לא מצית לחייבו שהרי זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן א"כ לא הוה רק פגם בלבד ולא מחייב כל שלא נהנה וע"ז כתבו התוס' כיון דהגביהו קנאו ואז מעל והרי אז לא היה שייך עדיין הנאה ושפיר חייב על ההגבהה בלבד ולפ"ז דברי נכונים דא"א למחייבי' בעת אכילה על שהוציא מרשות לרשות דכל דא"א לחייבו על הנאה שוב לא נשאר רק הפגם בלבד והרי צריך להיות פגימה והנאה הן אמת כי במשנה ורמב"ם לא הוזכר הדין רק להיפך אם נהנה ולא פגם דלא מעל עד שיפגום בדבר דשייך בו פגם אבל לא להיפך דכל שפגם א"צ להנות אבל באמת זה דוקא אם הפגם הוא בלי הנאה אבל בדבר דשייך בו הנאה בודאי לא מעל בפגימה עד שיהנה וכיון שזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן שפיר הקשו בתוס' דהא אין בו הנאה וכתבו דחייב על הגבהה ועיין בספר עצמות יוסף מ"ש בדברי התוס' ולפמ"ש אין הכוונה בדברי התוס' כמו שהבין הוא ז"ל ע"ש ודו"ק אבל בריטב"א בקידושין שם משמע דעיקר כוונת התוס' דהחיוב דמעילה הוא אף שלא נהנה זה רק שהוציאו לחולין ולפ"ז יצמח דין חדש דבקדשי הגוף דיש מועל אחר מועל ולא הוציאו לחולין שוב ל"ש לחייב על מה שאכל דהא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והרי כאן עיקר חיוב על האכילה לא על ההוצאה מרשות ולפ"ז יקשה למה הוצרך רבינו לתת טעם שאשלד"ע כיון שנתערב בו איסור אחר תיפוק ליה כיון דלא נתחייב רק על האכילה אם כן לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אך נראה דע"כ ל"ש מעילה בקדשי הגוף שמוציאו לחולין רק ע"י הגבהה וכדומה אמרי' דיש מועל אחר מועל אבל כל שאכלו אם כן בודאי יצא לחולין שהרי אכלו זר ואם כן שוב ל"ש לומר לא מצינו זה נהנה דאף שלא נהנה חייב זה על הוצאתו לחולין ולפ"ז שפיר הוצרך רבינו לנתינת טעם דלא מצינו שליח לדבר עבירה כשאיסור אחר מעורב בו וזהו לפענ"ד מ"ש הרמב"ם שלא מצינו שליח לד"ע רק במעילה ותמה המהרי"ט בחידושיו לקידושין שם ובשו"ת נו"ב דהא מצינו בטביחה וש"י שלד"ע ולפמ"ש א"ש דבאמת מעילה שאני דהוה זה נהנה וזה מתחייב רק דע"י אכילתו הוציאו לחולין א"כ בעינן שלא יהיה איסור אחר בו ומיושב כל הקושיות ודו"ק היטב. ובמ"ש למעלה ליישב דברי הרמב"ם במה דהשליח לא מעל לפי שההגבהה לא היתה ע"ד השליח רק על דעת המשלח כיון שלא נעקר שליחתו ע"ז הקשה אותי החריף הנ"ל דאם כן גם במעביר על דבריו הא השליח מכל מקום לא עשה שום קנין ובמה זכה בו שיהיה ההגבהה על דעת השליח ולא נוכל לחייבו להשליח רק על היזק שגרם היזק אבל ל"ש קנין בזה אמנם נראה דבשלמא כל שמוסיף על דבריו אם כן לא רצו לקנות ע"ד השליח רק על דעת המשלח שהם לא ידעו כלל אם השליח מוסיף וסברו שהכל נותן בעה"ב א"כ שוב קנהו בהגבהה והחתיכה השניה הם לא ניחא להו כל דלא רצה הבעה"ב ונמצא שלא נקנה להם כלל ולכך הבעה"ב מעל ולא האורח אבל כל דהוה מעביר על דבריו ניהו דהם אפשר דלא ניחא להו בזה אבל עכ"פ השליח נעתק משליחותו ולא מעל הבעה"ב והשליח אפשר דמעל דהוה כמו שמסר להם דבר הגזול דנקנה להם כנלפע"ד ובפשיטות יש לומר דכמו שמחלק רבינו בקדשי הגוף דאם נתערב איסור אחר ל"ש שלד"ע כמו כן בקדשי בה"ב אם הוה כמעביר על דבריו אם כן עכ"פ השליח עשה שלא כדין ונתן להם חתיכה יתירה וביטל כל השליחות אם כן הוה גזילה או מזיק לבעה"ב וזה ל"ש שלד"ע אבל במוסיף על דבריו א"כ יוכל לשלם לבעה"ב שוב הוה שלד"ע ונתחייב המשלח ולמה יתחייב השני ג"כ הא עיקר בא ע"י השליחות המשלח ודו"ק ובגוף הענין דאבעיא לן אי מוסיף על דבריו הוה או מעביר על דבריו לפע"ד נראה דבר חדש דהנה כבר נודע מה דאמרו בגיטין דף כ"ז והא לא חזר השליחות אצל הבעל ופירשו התוס' דשליחות לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור ולהגיד לשולחו עשיתי שליחותך קודם שנעשה שליח לאחרים וכ"כ רש"י בעצמו בדף מ"ג ולפ"ז נלפע"ד דזהו הענין שנסתפקו אי הוה מעביר על דבריו ונמצא שאותו השליחות אינו ראוי לחזור ולהגיד להמשלח עשיתי שליחותך דהרי העביר על דבריו ולא עשה שליחותו כלל ובטל השליחות לגמרי אבל אם נימא דמוסיף על דבריו הוה הרי ראוי לחזור ולהגיד לשלוחו עשיתי שליחותך אלא שהוספתי עוד דכה"ג מקרי שליחות ובזה נראה לפע"ד טעם הרמב"ם דהשליח פטור באם מוסיף על דבריו דהרי הרמב"ם חידש דבמעילה יש שלד"ע ובלבד שלא יתערב בו איסור אחר א"כ לפ"ז נראה לפע"ד ק"ו הדברים דהשתא במקום דהוה שליחותו שליחות ורק שיש בזה עוד איסור אחר התורה אמרה שלא שייך שלד"ע משום דזה חידוש שחדשה התורה דיש שלד"ע ובעינן שלא יהיה בו נוסף על איסור מעילה מכ"ש דאם הוסיף על דבריו וא"כ יש בגוף השליחות שתי ענינים על חתיכה אחת נעשה שליח ועל השניה לא נעשה שליח רק שהוסיף על דבריו וכיון שלא הוברר על איזה מהם נעשה שליחות ועל איזה לא נעשה שליחות עכ"פ ל"ש בזה שלד"ע שיתחייב השליח על אכילת אורחים ובשלמא אם מעביר על דבריו הוה א"כ האורחים אכלו בשליחות השליח לבד ששליחות המשלח ניתק לגמרי א"כ אין לו דין שליח ורק הוא נעשה משלח ונתחייב ע"י האורחים שאכלו וז"ב ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בגוף דברי מהרש"ק וספיקו דלכאורה מבואר בש"ס דבדרבנן ל"ש שינוי בשליחות דהרי בהא דאמרו בב"ק דף ע"א וכן הוא בכתובות דף ל"ד דפריך ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי ולמה לא נימא דמיירי שלא א"ל לשחוט בשבת ולדעת הרמב"ם ודאי ע"כ הוא כן כמ"ש המלמ"ל פ"ג מגניבה להשיג על הטור שכתב דצוה לו לשחוט בשבת דבכה"ג בטל השליחות דנוסף עוד איסור וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מעילה ה"ו וע"כ דמיירי שלא צוה לו לשחוט בשבת וא"כ הוה שינוי בשליחות וכבר נתקשה בזה בים התלמוד לדו"ז הגאון הצדיק זצ"ל וע"כ דבדרבנן לא שייך שינוי בשליחות ולכאורה היא ראיה נפלאה וכן מצאתי בספר שערי משפט סי' שמ"ח שכ"כ ונהניתי אמנם אחר העיון נראה דלק"מ דהנה באמת צ"ב למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דר"י הסנדלר גם לאחרים הא ע"כ דהיא בשביל קנסא והרי לאחרים ל"ש קנס ועיין רש"י חולין דף ט"ו דכתב כן בהדיא ובאמת קשה על רש"י דא"כ מ"ט דמ"ד דרבנן וצ"ל דקנסו אותו שלא יהנה הוא ממלאכת שבת וכל שא"י למכרו ולתנו לשום ישראל לא היה שוה כ"כ ויהי' לו הפסד גדול בזה ולפ"ז נ"ל ברור דכל ששחטו אחר והוא לא צוה לו לשוחטו בשבת דפשיטא דלאחרים מותר דלמה יקנסו אותו שהוא שלו דעכ"פ הגנב קנאו ביאוש וכדומה ועיין תוס' ב"ק דף ס"ט דכ"ע אסורין לטלו מהגנב כיון שהגנב פוטר עצמו בזה ועכ"פ במה שזה שחטו בשבת והוה שינוי בשליחות פשיטא דל"ש קנס לאחרים ואם כן שוב לא הוה שינוי בשליחות ושפיר פריך הש"ס ואין ראיה וז"ב כשמש. והנה בהא דפריך הש"ס שם התינח ע"ז אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת וביוה"כ אף שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה הקשה בכרתי סי' י"א דלהרמב"ם בפירוש המשנה בחולין דף י"ד שם דכתב דמיירי בשוגג דבמזיד הרי מחלל שבת בתחלת שחיטה ובסוף שחיטה נעשה מומר קשה א"כ מ"פ כאן דמיירי במזיד וא"כ נעשה מומר ואינו בגדר שחיטה ולמה צריך לאוקמא כר"י הסנדלר כלל ע"ש והיא תימה רבה והנראה בזה שכ"כ בזה כמה עניינים וכעת חדשות אני מגיד דהנה בספר פני ארי' מקשה על הא דאמרו בב"ק בתחלת הסוגיא ניהו דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא וקי"ל דאין לוקה ומשלם ומה קושיא הא להרמב"ם נתחייב על תחלת השחיטה דחילל שבת ובטביחה אינו חייב רק בגמר טביחה דבעינן וטבחו כולו וא"כ לא באו כאחת דהמיתה בא קודם והאריך בזה וכ"כ בזה בתשובה אחת וכעת נראה דהנה באמת הר"ן בחידושיו לחולין שם דחה דברי הרמב"ם דבתחלת השחיטה הו"ל מקלקל וא"כ לא נתחייב על שבת בתחלת השחיטה עד גמרו ולשיטת הרמב"ם צ"ל כיון דהו"ל מקלקל ע"מ לתקן חייב ועיין בכו"פ סי' י"א ובקצה"ח סי' נ"ב שהאריכו בזה ע"ש ולפ"ז נ"ל ברור דבכה"ג שוב ל"ש לומר דחיוב המיתה בא קודם דהא אם לא גמר לשחיטה היה מקלקל גמור ורק כל דגמר לשחיטה שוב הו"ל מומר למפרע אבל לומר דכבר נגמר חיוב של שבת זה א"א לומר כלל דהא אין בא רק עם גמר שחיטה וז"ב כשמש ולפ"ז נראה לפע"ד דבר נחמד דהנה טעם דהו"ל מקלקל בתחלת שחיטה הוא משום דבהמה בחיי' לגדל עומדת וא"כ הפסיד בזה ורק דכל שמתירה לאכילה הריוח יותר מההפסד כמ"ש התוס' בחולין דף ח' ובשבת דף ק"ו ולפ"ז נ"ל דזה דוקא אם שחטוהו הבעלים אבל לפי מה דמוקי בטובח ע"י אחרים אם כן זה השוחט בהמת חברו לדידיה לא הוה הפסד כלל ובודאי חייב על תחלת השחיטה ולפ"ז קשה לי טובא מה פריך הש"ס אף אם נימא דלא כשיטת הרמב"ם והיינו כמ"ש הר"ן דבתחלת השחיטה הו"ל מקלקל דהא מ"מ מהראוי שיפטור דכאן ודאי הו"ל מומר בתחלת שחיטה והוה שחיטה שא"ר ופטור והיא קושיא נפלאה וצ"ל דכיון דזה דבעצם הוה קלקול והשחתה אף שטובח לאחר ולא אכפת לו בהשחתה אבל בעצם קלקול הוא ואדרבא בבעלים ששחטו שלהם יש לומר דכיון דכוונו ע"מ לתקן חשוב הקלקול תיקון אבל בטובח ע"י אחר זה באמת קלקל ול"ש לומר דנתכוין לתקן דהאחר מה אכפת ליה וכיון דבעצם הוה קלקול י"ל דאף להרמב"ם לא נעשה מומר בכה"ג בתחלת השחיטה דבשלמא הבעלים ששחטו שלהם שפיר הוה מקלקל ע"מ לתקן וכעין דאמרו בשבת דף קל"ג דאי איכא אחר לעביד אחר והיינו דהאב בודאי נתכוין לתקן משא"כ אחר ומכ"ש כאן דבעצם הוה קלקול וא"כ שפיר פריך בשבת הוה שחיטה ראויה וז"ב ובזה יש ליישב גם קושיא הראשונה של הכו"פ דבחולין רצה לאוקים במזיד וכר"מ והיאך שחיטתו כשרה להרמב"ם ולפמ"ש א"ש דהו"מ לאוקמא כששחטה ע"י אחר שבזה לא נעשה מומר וכמ"ש וע"ז אמרו דבמזיד וכר"מ אבל בשחטו בעלים במזיד נעשה מומר אך מה שאני תמה על מ"ש התוס' והרא"ש והפוסקים דבפ"א לא נעשה מומר והביאו ראיה מסוגיא דרבוצה ולמה לא הביאו משם דאמרו כיון שהתרו בו אין לך מומר גדול מזה ואם כן במזיד והתרו בו נעשה מומר אף בפ"א וצריך לומר דהש"ס לא קאמר דנעשה מומר ממש בזה רק דלענין לצעורי קמכוין כל שהתרו בו וקבל התראה פשיטא דלא תלינן בלצעורי אבל לענין שיהיה לו דין מומר ממש לא הוה מומר בזה וז"ב והארכתי בזה לפי שראיתי בפני ארי' שהבין מדברי הש"ס הנ"ל בפשיטות דכל שהתרו בו הוה מומר ממש וגם אני בראשית ההשקפה רציתי לומר כן וכמדומה שגם בתב"ש הבין כן ולפע"ד א"א לאומרו והנה בהא דמוקי בטובח ע"י אחר שמעתי קושיא בשם הרב בעל מעשה חושב דהא כיון דעל הטביחה גלי קרא דיש שליח לדבר עבירה והבעלים חייבים על טביחתו שוב יקשה קושית הש"ס במכות רובע יציל וכאן ל"ש במקיימי דבר ולא בבעלי דבר בזה דהרי לענין טביחה אינו בעל דבר ואם כן הרי לענין שבת הוה פסול בעבירה ופוסל כל העדים ול"ש לחייב הבעלים על הטביחה והנה הרב מו"ה אברהם קאמפף ני' רצה לדחות דכיון דנפסלו כל העדים שוב לא נעשה פסולו שוב הו"ל עד כשר לענין טביחה ואין בדבריו ממש דסוף סוף לענין שבת הם נעשים עדים דהטובח הוה בע"ד ואם כן נעשה פסול על ידם ואם כן שוב ליכא עדים על הטביחה דלענין זה נצטרף קאו"פ וגם ממנ"פ אי ליכא עדים כלל מפני מה יתחייב קנס והא ע"ז צריך עדים וע"כ יפה הקשה המ"ח הנ"ל ולכאורה רציתי לומר כיון דנעשה מומר במזיד הוה כגוי וגוי אינו בגדר עדות פסול שיפסול כל העדות וכמ"ש בתומים סימן ל"ו ואני קיימתי כן מסברא דנפשאי בתשובה אחת וה"ה במומר אמנם אכתי קשה הא בתחלת השחיטה נתחייב על השבת ונעשה פסול ואז לא נעשה מומר ומצטרף קאו"פ אך נראה דכיון דטבחו כלו בעינן אם כן על הטביחה לא נתחייב רק בגמר הטביחה ואז נעשה מומר ולא הוה בגדר עדות אך לפמ"ש על ידי אחר לא נעשה מומר כיון דבתחלת השחיטה הו"ל מקלקל ולא נתכוין ע"מ לתקן ואם כן שוב לא הוה מומר רק פסול ומבטל העדות אך נראה דלפמ"ש הקצה"ח סימן נ"ב דאף לדידן דקי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס מ"מ כל שאינו רשע דחמס לא נפסל למפרע ע"ש ואם כן כאן לא נפסל למפרע ושפיר הוה עדות ודו"ק היטב. ובפשיטות לק"מ דמשכחת לה שזה הטובח לא ידע כלל שנגנב רק העדים ידעו מהגניבה וטביחה ואם כן לא נצטרף לענין הטביחה כלל דהא אם לא ידע שהוא גנב דידיה קטבח ואף דבשוגג לא שייך שלד"ע ז"א דבאמת ידע עפ"י העדי' שאינו שלו אבל הוא לא נעשה עד או שעדי גניבה היו אחרים לא עדי טביחה ודו"ק היטב והנה התוס' בכתובות ובב"ק ובחולין פ"ה שהקשו דלמה מחייב ר"מ אף דהוה שחיטה שא"ר הרי בחולין אמרו דר"מ יליף שחיטה משחיטה דדמי ליה ולא שחיטה מטביחה דלא דמי ליה ולפ"ז לענין דו"ה דכתיב וטבחו נילף מטביחה דדמי ליה וניבעי שחיטה ראויה ונדחקו בזה ולפע"ד נראה דהנה בהא דיליף כ"ש שחיטה מטבוח טבח דהו"ל שחיטה ראויה קשה הא בחולין דף צ"א בהא דאמרו טול גיד הנשה בפניהם כמאן דאמר ג"ה אסור לבני נח הקשו בתוס' הא אמר פרע להם בית השחיטה אף דלא נצטוו על השחיטה וכתבו בתירוץ השני דפרע להם בית השחיטה היינו נחירה דנצטוו על הנחירה ולפ"ז עכ"פ לא היה שחיטה ראויה והיאך יליף מטבוח טבח והיא קושיא גדולה הן אמת דתמיה לי דניהו דבמצרים לא היו יוסף צריך לקיים המצות כמ"ש הרמב"ן בפ' תולדות שהאבות לא קיימו התורה רק בא"י ולא בחו"ל אבל עכ"פ הם שבאו מא"י לחו"ל ודעתם לחזור הרי היו צריכים לקיים המצות וא"כ היה בעי שחיטה ראויה ולזה נראה שכוון רש"י שכתב בדף פ"ה על וטבוח טבח דהו"ל שחיטה ראויה דכתיב כי אתי יאכלו האנשים ומה בעי בזה הא גם יוסף בעצמו בעי שחיטה ראויה ולפמ"ש א"ש דיוסף דעתו להשתקע אבל האחים לא היו דעתם להשתקע ונותנים עליהם חומרי המקום שהלכו משם ובזה מדוקדק מ"ש יוסף פרע להם בית השחיטה וטול גיד הנשה בפניהם והיינו שהשחיטה צריך להיות משום האחים אבל ג"ה דנוהג בבני נח א"כ צריך גם בשביל יוסף וביתו רק דיטול בפניהם שמא יאמרו שאינם נזהרים ודו"ק ולפ"ז באמת הך דטבוח טבח אינו מבואר אם היה שחיטה כשרה או נחירה רק דלר"ש משמע לי' דהי' שחיטה גמורה אבל ר"מ ס"ל דיליף שחיטה שחיטה דדמי ליה היינו דהי' שם שחיטה גמורה בשניהם אבל שחיטה מטביחה לא יליף דדלמא לא היו שם שחיטה גמורה וא"כ אף טביחה מטביחה לא יליף ר"מ דמ"מ אפשר דלא דמי ודו"ק היטב.