והנה במה שהארכתי למעל' בדברי שו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א דכל דבא לחייב ממון לא נאמן עד אחד כמו במחושואיל"מ נתיישב היטב קושית שו"ת מיימוני לספר משפטים סי' וא"ו בהא דסימנים וסימנים וע"א ע"א כמאן דליתא דמי ויניח אמאי לימא דכל שהעד מסייעו יטול בלי שבוע' דהא העד מסייע ונוטל בלי שבוע' ולפמ"ש המהר"ם עצמו אין מקום לקושיא זו דכאן בא העד לממון ובכה"ג אינו נאמן ומהתימ' דמהר"ם ב"ב שם כתב באופן אחר ושם רמז למ"ש בסי' ס"א ולא העיר שהקושי' מיושב אך י"ל דשם מיירי באם בא העד להעיד קודם שבא אחר בסימניו וא"כ אז לא בא לממון שהרי בלא"ה יש לו סימנים מיהו צ"ע דכל כה"ג שוב לא היה צורך לעדות העד אז והו"ל כלא נתקבל עדותו בב"ד דאז לא היה שום תועלת בעדותו וא"כ עכשיו כשבא אחר ואמר סימנים שוב אין מהראוי להאמינו וגם שייך לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וצ"ע בזה וגם תירוצו של מהר"ם שם לא הבינותי דמלבד שלשונו קצת מגומגם במ"ש שכלל של ר"ת אינו והוא מחזיק אח"כ דינו אמנם גוף תירוצו שכתב דסימנים הוה כעדים וא"כ מה מועיל ע"א הא אין נ"מ בין תלת ותרי ותרי כתלת לא זכיתי להבין דע"כ שם לא מיירי בסימנים מובהקים דמשמע דקאי על אותן סימנים המוזכר שם דנסתפקו אי סימנים דאורייתא או דרבנן והרי קי"ל דאינו רק מדרבנן ומשום תקנתא וא"כ אינם כמו עדים ומהראוי להיות שע"א יהיה נאמן לסייע והסימנים של שניהם אינם כמו עדים וע"א שהתור' האמינו הוה מסייע אמנם אם מיירי הש"ס בסימנים מובהקים שכתב הב"י באהע"ז סי' י"ז דיש להם דין עדים יפה כתב המהר"ם דע"א לאו עדיף ולמדנו מדבריו דין חדש במה שנסתפקתי דסימן מובהק שכתב הב"י דיש לו דין עדים וכן קי"ל ועיין מהרש"א בגיטין דף כ"ח איך הדין אם שני עדים מכחישים ואומרים שאינו זה האיש ומדברי המהר"ם למדנו דסימן מובהק לא עדיף כעדים שהרי כתב שם דלכך סימנים ועדים יתנו למי שיש לו עדים דהיינו משום דעדים עדיפי מסימנים והוא ע"כ בסימן מובהק מיירי אבל גוף הדברים צ"ע כי אין לפני לא ש"ס ולא החו"מ וכן נראה מדברי הרמב"ם פי"ג מאבידה דהרמאי אינו נאמן אף בסימן מובהק רק עפ"י עדים מיהו יש לדחות דשם יש לחוש אולי חקר ברמאותו ונודע לו הסימן מובהק אבל עדים לא משקרי ומ"מ הדין דין אמת אבל גוף דברי השו"ת מיימוני צ"ע וגם כל לשונו מגומגם יעו"ש וגם העדים המכחישים הסימן צ"ל דהם מעידים עפ"י ט"ע דט"ע עדיף מסימן דעפ"י סימן אינם נאמנים יותר מסימן מובהק וצ"ע. שבתי וראיתי דיש ליישב דברי המר"ם הנ"ל דלא הוה כאן להוציא ממון כיון דאם חברו ירצה לשבע נגדו יכול לשבע נגד העד ויטול שוב הוה כמו בשכנגדו חשוד על השבוע' דדעת המהר"ם כיון דצריך לישבע נגדו לא בא לממון וע"ש בסי' ס"א וה"ה בזה ודו"ק.
שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קמ״ו (ז׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא קמא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
