שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קמ״ו (ו׳)

והנה במ"ש הה"מ דלכך כתב הרמב"ם שיהי' כתב ישראל משום דעכו"ם לא נאמן עפ"י כתבו ובכ"מ תמה בזה דמה נ"מ בין בע"פ לכתבו והח"מ כתב ס"ק כ"א משום דהבו דלא לוסיף עלה ולפע"ד לכאור' היה נרא' כיון דאין העכו"ם נאמן במסיח לפי תומו כי אם בעדות אשה משום עגונ' ומבואר ביבמות דבעי שלא יתכוין להעיד כלל ומבואר ברי"ו וכן הוא בש"ע סי"ד בהג"ה דאם יש לחוש שמא למדוהו לומר שקר אינו נאמן ולפ"ז לכך צריך אמירה בפיו דאז ניכרים הדברים שהוא מסל"ת ממש אבל בכתב יוכל לשקר ולא יוכר השקר כלל וכבר מבואר בסמ"ע שהתביעות א"י להיות בכתב דיוכל ליפות הדברים בכתב שלא יוכרו השקרים ולפ"ז ל"ש מסל"ת כ"כ אברא דלפ"ז במקום שצריך גם בני ישראל שיהי' מסל"ת ג"כ מהראוי שלא יועיל מפי כתב וזה לא שמענו וקצת משמע בר"ן בהדיא שבישראל מהני מפי כתב מסל"ת גבי הא דאמרו אכולה מלתא קמסהדי כתב הר"ן דבתרומ' דרבנן מועיל מידי דהוה אמסל"ת משמע דגם בכתב מועיל מסל"ת ועיין בגיטין דף י"ט גבי שטרא פרסאי דהוה ר"נ מקרי לשני עכו"ם זה שלא בפני זה במסל"ת וכ"כ בש"ע חו"מ סי' ס"ח ס"ב וצ"ע דהא לא מועיל רק במסל"ת ואולי שאני התם דהוה מלתא דעל"ג ועדיף מעדות אשה דהא יוכל להיות שלא יתגלה וכאן הוה גלוי מלתא דנאמן יותר ובתשובה הארכתי בענין גלוי מלתא ומלתא דעל"ג ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בדברי שו"ת מיימוני דלא מהני ע"א להיות מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם רק באם בא העד קודם שטען אבל באם בא אח"כ לא יכול לחייב דהוה בא לממון ובזה מיושב היטב הא דאמרו בכתובות דף כ"ז א"ל זיל אייתי סהדי דלאו אחוה את והקש' בהפלאה דל"ל תרי סהדי אף בע"א כיון שטען א"י שוב יהיה מחויב שבוע' ואינו יכול לשבע משלם ולפמ"ש אתי שפיר דהא כאן טען הלה א"י קודם שבא העד ור"ח א"ל שפיר קאמר ליה א"כ אף שיבא עד אח"כ שוב בא לממון ואינו נאמן ולכך הוצרך לומר דיביא תרי סהדי ודו"ק איברא דלפמ"ש למעל' דכל דנימא דאינו בא לממון נאמן לחזור מטענתו דהו"ל מפטור לפטור אם כן כאן ג"כ כיון דאינו נאמן העד נחייבו שוב יכול לחזור טענתו ולומר דידע וא"כ שוב אם לא החזיר טענתו שוב הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם וכמ"ש למעל'. אמנם נ"ל כיון דכעת טוען א"י ור"ח קאמר ליה שפיר קאמר לך דלא ידענא דכתיב ויכר יוסף א"כ הו"ל א"י טענ' מעליית' ובכה"ג שיחזו' ויטעון ידע בודאי שאינו אחיו יעיז וישבע נגד העד ואין כאן טענ' מעליות' ועכ"פ לא יוכל לחזור ולטעון ושוב לא הוה מחושואיל"מ דאינו בא לממון וא"ל דהיה יכול חזור ולטעון דז"א דלא הוה מפטור לפטור ובזה י"ל דהקדים ר"ח לומר לו שפיר קאמר ועי' בהפלא' שם ולפמ"ש דרצה ההפלא' לחדש דהשבוע' הוא ע"י גלגול דעל קרקעות אינו נשבע ש"ד ורק ע"י המטלטלין והרי התוס' כתבו דגלגול שבוע' ל"ש רק כשאיכא רגלים לדבר וכאן דשפיר קאמר עכ"פ לא הוה רגלים לדבר וא"כ ל"ש גלגול שבועה ודו"ק וצ"ע. ועכ"פ מ"ש נכון אלא שלפי מה שכתבתי גוף דברי השו"ת מיימוני הנ"ל צ"ע דמ"ש למעל' דיכול לחזור ולטעון לא חטפתי ז"א דהא כעת אינו מכחיש העד ואחר כך יצטרך לחזור ולהכחיש העד ולשבע נגדו וזה לא אמרינן וע"כ צ"ע שוב ראיתי דהדבר נכון דבאמת אף דהוה טענ' גרוע' דיצטרך לשבע נגד העד ויכחישנו זהו כשאנו דנין אם להאמינו במגו שפיר י"ל דאינו מגו טובה כמ"ש התוס' בשבועות ובב"ב דף ל"ד אבל שם דקאי לענין חיוב קרבן שבוע' בדבר הגורם לממון שפיר כתב בשו"ת מיימוני דמיירי דכבר טען אין חטפתי ודידי חטפתי ואפ"ה הו"ל מחושואל"מ ול"ש לומר דע"א בא לממון דהא ניהו דהי' העז' אבל מ"מ היה יכול לחזור בו ולטעון ומקרי מפטור לפטור וז"ב אבל לפ"ז גם הך דבר איסק וכן מ"ש בישוב קושית הפלא' לענין אלו נאמנים להעיד בגדלן אינו מיושב דסוף סוף לא בא לממון אמנם בגוף קושית ההפלאה בכך דנאמן הקטן להעיד בגדלו שזה כת"י של אביו דל"ל לאותו הקטן כיון דיש גדול עמו אתי שפיר בפשיטות דבאמת לפי דברי שו"ת מיימוני אין ע"א בא לממון רק באופן שבא העד תחלה והלה היה יכול להכחישו א"כ שם דהיה ממרמי ויש ע"א על הקיום היינו שבא קודם וקיימו שפיר לא הוה בא לממון דהלה הי' יכול להכחישו אבל הך דנאמן להעיד בגדלו מיירי שזה כבר טען שפרעו ולכך צריך שנים דאל"כ היה ע"א בא לממון אך לפמ"ש כל דהיה יכול לחזור ולטעון לא מקרי בא לממון א"כ גם כאן היה יכול לחזור ולטעון אך לפענ"ד היה נרא' דאף אם נימא דלא כש"ך ובע"א על הקיום אינו מחושואיל"מ משום דבא לממון אבל זה דוקא בנדון דהש"ך שהיה ממרמי וזה כת"י של הלוה דל"ש כמו שנחקרה עדותן בב"ד וצריך מה"ת קיום כמ"ש הש"ך סי' ס"ט אם כן בא העיקר מחמת העד אבל כל שיש שטר שאינו מקוים דמה"ת עדים החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ול"ח לזיופא אם כן ניהו דרבנן אצריך קיום אבל מ"מ בע"א סגי בזה ולא מקרי עד בא לממון דהחיוב בא רק ע"י השטר ורבנן הוא דאצריך קיום ולזה סגי בעד א' שמעיד על הקיום ונמצא קושית ההפלאה בהך דנאמנים להעיד בגדלן קשה גם אם נימא דלא כש"ך. אמנם באמת הדבר נכון דהרי התו' כתבו א"כ כל אדם שירצ' יזייף חתימות כיון דלא בעינן שיכירו חתימת עדים כלל וכתבו דמיירי במודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי ובזה הקיום מדרבנן ומשמע דהא כשטוען מזוייף הוה הקיום מדאורייתא ולפ"ז כ"ז שלא טען פרעתי היה צריך מה"ת הקיום וא"כ עיקר הקיום בא ע"י העד ובזה בודאי לא מהימן ובזה נראה לפע"ד די"ל להיפך דבממרמי שיש ע"א על הקיום אדרבא כשהלוה בא בתחלה וטען פרעתי דאז הע"א כבר יש לו מסייע השטר שמה"ת הוה כנחקר' עדות' בב"ד א"כ בודאי העד נאמן אבל כשהעד בא תחלה ושוב היה העד בא לקיום שטר שאינו שטר כלל אפשר דאינו נאמן דהא בא לממון מיהו י"ל דממנ"פ נאמן דהרי היה יכול לטעון מזויף וא"כ אין בא העד רק לחיוב שבועה וא"כ ממנ"פ נאמן ובזה נרא' לפע"ד ליישב קושית ההפלא' הנ"ל דשפיר קמ"ל דנאמן הקטן להעיד בגדלו ואף דבלא"ה יש גדול עמו נראה לפע"ד דכאן מגרע גרע דבאמת כל שבא הגדול והקטן תחלה א"כ שוב י"ל דע"א בא לממון דא"ל דהי' יכול לטעון מזויף דז"א דבאמת אין זו טענה טובה דעד מזויף באמת יש שני עדים דהרי גם הקטן מעיד ואף דנימא דאינו נאמן מ"מ בעיני העולם יהיה מחזי כמשקר וכבר כתב הרא"ש דגם נגד עדים פסולים ל"ש מגו דמ"מ העולם לא ידעו בפסולם וא"כ שוב בא עיקרו לממון ואינו נאמן לכך הוצרך באמת להאמין לעד שמעיד בקטנותו ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל אמנם בגוף דברי שו"ת מיימוני הנ"ל באמרו אין חטפתי ודידי חטפתי דצריך לומר שבא העד תחלה דאל"כ אינו נאמן דבא לממון לפע"ד נראה דעכ"פ לחיוב שבועה ודאי היה נאמן דהא אמרינן מגו להשביע כמ"ש בכללי המגו בשם הגד"ת ועב"ש סי' צ"ו ואין העד נאמן לומר דחטף במיגו דאי בעי הי' אומר שחטף של הנגזל דאז היה צריך לשבע נגדו וא"כ ממנ"פ נאמן העד עכ"פ לחייב שבועה דבבא תחלה אף שלא ידע שזה יטעון אין חטפי ודידי חטפי וה"ל מגו למפרע מ"מ הא אז לא בא לממון דהא היה יכול להכחישו ולומר לא חטפתי ואם בא אח"כ שוב היה לו מגו להעד להעיד שחטף של הנגזל ואם כן כיון שמחויב עכ"פ שבועה וא"י לשבע נגדו הוה כשנים כ"ז שאינו נשבע כנגדו וכמ"ש הרמב"ם ונמצא העד לא בא רק לשבועה ומ"מ הו"ל מחושואיל"מ ואפשר גם לתירוץ הראשון דירא לשבע בדבר שמכחיש להעד גם כן כיון דעכ"פ היה לו מגו להשביע טוב הו"ל מחויב שבוע' ואינו יכול לשבע משלם וצ"ל דמ"מ ניהו דיכול לחייב שבוע' כל שא"י לשבע א"כ יבא חיוב ממון ע"י העד וזה לא האמינ' תורה דא"כ יהיה כל אחד מחייב ממון לחברו ע"י ע"א באם באמת פרע ויטעון האמת שפרע והוה כמו בחשוד דלא גזרו מחושואיל"מ דאל"כ כל אחד יטעון על חשוד וכמ"ש התוס' ודו"ק ובזה יש ליישב קושית ההפלא' הנ"ל ואין להאריך.