שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן קמ״ב (ז׳)

והנה בהקושיא שהקשה בנדרים דף ז' ע"ב וכתבתי שבשאילת שלום אות צ"ב הרגיש בזה כעת שנת תרי"ח כ"ט למב"י פסח שני נתעוררתי דיש ליישב דהנה טעם דנגעים קודם מ"ת דאינו טמא לאחר מ"ת משום דכתיב כי יהיה ולא שכבר היה נראה לפע"ד דטעם הדבר לפמ"ש הרמב"ן בטעם דנגעי הבתים ונגעי בגדים הוא סימן שהשכינה מתדבקת בו תמיד וכשבא הנגע הוא סימן לסילוק השכינה ע"ש ובתב"ש בבכ"ש בחידושיו לשבת בדף קמ"ה ולפ"ז לכך לא היו רק בישראל ולא באו"ה וזה ענין נסיי ולכך קודם הדיבור לא היה שייך ענין סילוק השכינה שלא היו מדובקים כ"כ בד' דלא ניתנה תורה וא"כ לא מורה על סילוק השכינה ולפ"ז בדתן ואבירם אם נימא דכי מתו אנשים קאי על שנעשו מצורעים ונקראו מתים שאינם עוד חיים א"כ ניהו שהיו קודם מ"ת מ"מ היה רמז גדול על סילוק השכינה שאף שהיו עכ"פ בגדר ישראלים חיים התורה אמרת כי מתו ובכה"ג מטמא גם אח"כ לאחר הדיבור גם כן ודו"ק.