שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל א׳ סימן ק״מ (ד׳)

והנה אח"כ הגיעני שנית דבריו ורצה לעשות סניגורין לדבריו והזמן לא הספיק לי להשיבו וארשום בקצרה מ"ש דזה אינו מוכרח דר"ע יסבור דלא בעי חתיכה מב' חתיכות אמת שכן יש לומר דר"ע ס"ל דבעי חתיכה מב' חתיכות רק דכל שכבר אקבע איסורא סגי אבל תמהני דהתוס' בסוכה דף וא"ו ע"ב ד"ה ור"ש כתבו בהדיא דע"כ ר"ע ס"ל דלא בעי חתיכה מב' חתיכות והביאו הך דכריתות דף כ"ב ושם אמרו בהדיא דר"י אמר חתיכה מב' חתיכות שנינו וא"ל דס"ל כר"נ משום אקבע אסורא אבל רבה דס"ל הטעם משום דמצות קרינא בי' לא ס"ל הטעם הזה וכוונתם דשם הקשו לר"ע דס"ל בסנהדרין דף ד' יש אם למקרא ונפשות קרינן וה"ה דקרינן מצות ולדידי' בעי שתהיה חתיכה מב' חתיכות ומן האמור אני תמה על דברת התוס' בנדה דף ט"ו ד"ה לא שכתבו ג"כ להקשות על ר"ע ורבי וכתבו לבסוף דר"ע ורבי איירי דהראשון לא אכל כל החתיכה אלא חצי' וכשאכל השניה היה עדיין ב' החתיכות לפניו וטרם שאשיב אבאר דבריהם דלכאורה תמוה דאם כן מ"ט דרבנן דפליגי על רבי ור"ע דהא יש ב' חתיכות עדיין וכבר ראיתי בספר מ"ב שנדפס מחדש שנתקשה בזה ובילדותי כתבתי בזה על דרך הפלפול וכעת אני רואה דכוונתם בפשיטות דהרי ר"ז ורבה נחלקו בכריתות דף י"ח בכזית ומחצה דאם הטעם משום דצריך לברר אסורו ה"ה בכזית ומחצה עכ"פ יכול להתברר ואם הטעם משום מצות צריך שיהיה איסור שלם וא"כ ז"ש דר"ע ורבי מיירי דלא אכל כל החתיכה אלא חצי' והיינו דנשאר עוד ואם כן שייך עכ"פ דיכול לברר אסורו ולכך לרבנן דרבי ור"ע פטור דהם ס"ל כרבה דהטעם בשביל מצות משא"כ לר"ע ורבי אבל מאד תמהני דאיך אפשר לומר כן דהרי עיקר קושית התוס' היא דר"ע ורבי ס"ל דיש אם למקרא ומצות קרינא בי' ואם כן לא הועילו בזה דאם הטעם משום מצות א"כ צריך שיהיה כל החתיכה בשלימותה וא"ל דאכל מכל חתיכה כזית ונשאר מכל חתיכה וחתיכה כמה וכמה זיתים דז"א דא"כ היינו חתיכה מב' חתיכות ומ"ט דרבנן דפטרי והיא תימא גדולה וכן ביארו התוס' בהדיא בסוכה שם ולחומר הנושא רציתי לדחוק דהנה התוס' בסנהדרין דף ד' כתבו ליישב דכיון דכל היכא דהמקרא והמסורת אינם מכחישים זא"ז אנו מקיימין שניהם אם כן י"ל דהמקרא אתי לרבות חתיכה משני חתיכות והמסורת אתי לרבות אכל מצוה אחת ובאמת שדבריהם תמוהים מאוד דאם המסרת מחייב אף בחתיכה אחת למה לי המקרא לרבות דחייב בחתיכה מב' חתיכות ועיין מהרש"ל שם ת"ל דהוה כ"ש וע"כ נלפע"ד דכאן חדשו התוס' דמיירי בנשאר עוד חתיכה כשיעור ושייך לברר אסורו ואם כן מהמסורת לבד ה"א דכל דהיה אקבע אסורא אף שכבר נאכל האחת כלו אפ"ה חייב כר"נ והיינו דכתבו התוס' בסנהדרין דמסורת בא לחייב על כל אחת מהמצות והיינו כל שכבר אקבע אסורא חייב על כל אחת מהמצות ולזה בא המקרא להורות דבעי שנים והיינו לא שנים ממש רק שישאר מחתיכה שיעור וכר"ז ואם כן המקרא והמסורת לא מכחשי ות"ק דרבי ור"ע ס"ל דלא דרשו רק מסורת בלבד וחייב על חתיכה אחת גרידא ודברי התוס' מיושבים אבל הדברים דחוקים דלא נזכר כלל בדבריהם ומ"ש התוס' שכעין זה מתרץ הירושלמי בהאשה רבה הנה לא נמצא דבר בירושלמי שם אבל ט"ס הוא וצ"ל החולץ ושם בה"ב שם באמת תירצו כן אבל שם קאי אליבא דרב והוא יכול לסבור כרב זירא אבל אליבא דר"ע ורבי א"א כיון דהם ס"ל יש אם למקרא ומצות קרינן ומשמע דבעי חתיכה מב' חתיכות ממש וכמ"ש בסוכה שם בהדיא וראיתי בתוס' יו"ט שם ריש פרק ספק אכל שכתב דר"ע סבר כר"נ דאקבע אסורא די ודבריו תמוהים דהא ר"ע ס"ל יש אם למקרא ואם קרינן מצות שוב א"א לחייב רק בחתיכה מב' חתיכות ממש וכמ"ש התוס' בסוכה שם וגם לפמ"ש בסנהדרין ובנדה ע"כ ר"ע לא ס"ל כר"נ רק דהכא דריש המקרא או שמקיים שניהם ובספר תפארת ישראל בקונטרס הספיקות סעי' ג' במחכ"ת לא זכר דברי התוס' אלו למקומתם במושבותם דר"ע ע"כ ס"ל דלא בעי חתיכה מב' חתיכות וכמ"ש וצע"ג. ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד ליישב קושית התוס' על ר"ע דבאמת י"ל היכא דיוכל לקיים שניהם המסורת והמקרא מקיימין שניהם וא"ל דלמה צריך להמקרא כיון דחייב בחתיכה אחת מכ"ש בחתיכה מבין שני חתיכות והנראה בזה עפ"י מ"ש השואל בשו"ת הרשב"א דאיך משכחת לה שיתחייב אשם תלוי הא א"א לצמצם ושמא האיסור קטן מההיתר ובטל ברוב והשיב הרשב"א ודבריו סתומים והארכתי בזה ועכ"פ שוב מסתבר טפי דבחתיכה אחת נתחייב באשם תלוי ולא בשני חתיכות ואם כן לכך צריך המקרא דחייב גם בב' חתיכות והמסורת צריך דה"א דבחתיכה אחת ל"ש כלל אשם תלוי ודו"ק. איברא דלפי תירוצו של הרשב"א אין מקום לדבר זה אמנם נראה דזה באם שווים החתיכות אבל כשאכל חציו שפיר צריך הקרא דה"א דבטל האיסור ברוב וא"כ מקיים ההקרא והמסורת ביחד כמ"ש ודו"ק היטב כי הוא חריף ועיין מ"א סימן כ"ה ס"ק טי"ת לענין מצות וצ"ע מדברי הש"ס ותוס' במקומות האלו ובגוף קושית הרשב"א ח"א סימן רע"ג הנ"ל דאיך משכחת אשם תלוי יתבטל האיסור ברוב ההיתר לכאורה יש לומר כיון דרוב אינו רק ספק כמ"ש השטה מקובצת בב"מ דף ז' והרי אשם תלוי בא על הספק דמ"מ לבו נוקפו וא"כ מאי מועיל רוב הא מ"מ לבו נוקפו שמא האיסור הוא הגדול ולא נתבטל וזה ענין אשם תלוי שבא על שלבו נוקפו שמא אכל איסור וכדאמרו בירושלמי פרק האשה שהלכה ואולי יש לכוין זאת בדברי הרשב"א במה שהשיב לו דאם אינן ניכרות שמא הגדולה היתה של איסור בין שאכל הגדולה או אכל הקטנה או שמא של היתר עלתה בידו והיינו דקא מייתי אשם תלוי ודבריו תמוהים דעיקר קושית השואל כשאכל הקטנה דלמא זהו חתיכת איסור והרי נתבטל בהגדולה של היתר וא"כ למה מייתי אשם תלוי וא"כ מה משני ועיין בפרמ"ג בשער התערובות פ"א שעמד בזה וכבר כתבתי בזה בכמה תשובות ולפמ"ש אתי שפיר דזהו שהשיב דעיקר אשם תלוי היא שמא של היתר אכל או שמא של איסור והרי כאן מ"מ מידי ספק לא יצא ואף דבכ"מ התורה התירה אותו בזה דהוה רובא מ"מ באשם תלוי ע"ש חייבה התורה אמנת בלא"ה לא הבינותי הקושיא דהרי ר"ז אמר הטעם דבעינן אפשר לברר אסורו וא"כ כל שאפשר לברר איסורו ל"ש ביטול ברוב דכ"ז שאפשר להכיר האיסור ל"ש ביטול ברוב והרי גדולה מזו מצינו דעת הרא"ה בבית רביעי שער רביעי דכל שאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה ל"ש ביטול ומכ"ש בזה דאפשר להפריד האיסור ולהכירו וצ"ל דקושית הרשב"א הוא דממנ"פ יתבטל אם יכיר אח"כ שזה שאכל היה איסור א"כ כבר אכלו ול"ש שיכול להפריד דהא כבר אכלו וא"כ לא יוכל להפריד האיסור ובטל ואם יכיר שהאיסור נשאר הא שוב לא אכל לאיסור ובזה יש לכוין תירוצו של הרשב"א שכתב שמא הגדולה של איסור ובין אכל הגדולה או הקטנה וא"ל דאם אכל הקטנה נתבטל ברוב דז"א דבאמת ל"ש ביטול דהא אפשר להפריד האיסור ולהכירו וא"ל דממנ"פ בטל דז"א דעכ"פ לבו נוקפו וזה הוא הענין דמייתי אשם תלוי וכמ"ש למעלה ודו"ק והנה לכאורה לטעם דאקבע איסורא ל"ש כלל קושית הרשב"א דל"ש ביטול ברוב דהא אקבע איסורא והוה כמע"מ ובזה נלפע"ד דבר נחמד בביאור דברי התוס' בנדה הנ"ל במ"ש דמיירי שאכל חציו והיינו עפ"י דברי הט"ז בסימן ק"א ס"ק י"ד דאין לומר כל קבוע כמע"מ דהרי יש לפניך שני קביעות אחד בחלק הנשאר ואחד בחלק הנחתך וכשנחתך הרוב יש לתלות שהקביעות היא בהרוב ע"ש ובגליון הט"ז ביארתי דבריו והארכתי בזה בתשובה ולפ"ז גם כאן בשלמא בשיש ב' חתיכות שייך לומר דאקבע אסורא ואף דאקבע היתר יש לומר דלמא האיסור הי' הרוב וטפי יש לתלות דהאיסור הוא בהרוב אבל כל שנחתך כבר שוב שייך לומר דהאיסור היה בחלק הנחתך ועכ"פ אקבע איסורא ל"ש דהא אין כאן איסור ואין כאן קביעות ניכר דדלמא האיסור נחתך ולכך לר"ע ורבי דמחייבי אף בחתיכה אחת שפיר חייב דלו יהא שנחתך הא החתיכה הנשארת בעצמה היה חייב אשם תלוי וא"כ נשאר רוב בודאי אבל למ"ד דבעי שתי חתיכות א"כ החתיכה הנשארת לבדה לא היה איסור רק עם זה שנשאר והרי נחתך וא"כ זה מיקרי הרוב במה שנחתך דהחתיכה הנשארת לבדה אינה אסורה רק במה שנשאר עדיין מהחתיכה האחרת והרי כל שנחתך הרי נחתך הרוב וראוי לתלות בחלק הנחתך משא"כ למ"ד דסגי בחתיכה אחת הנשארת היא האסורה וא"כ שוב נשאר הרוב באותו שנשאר ודו"ק היטב כי הוא חריף ובזה יש ליישב דברי הרשב"א בתירוצו דמ"ש בין אכל הגדולה או הקטנה והיינו דל"ש כאן ביטול ברוב דעכ"פ אקבע אסורא דאף למ"ד מצות אי אפשר לברר מ"מ עכ"פ אקבע איסורא ול"ש ביטול וא"ל דגם זה הוא קביעות והיינו דהוה כמע"מ והרי אשם תלוי בא על הספק ודו"ק היטב.