שאגת אריה החדשות · חלק ט׳ סימן י׳

ומ"מ אני תמה על הרמב"ן ז"ל שהרי כתב בתה"א בשער הכהנים תני ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו כתב ר"ש אינו מטמאת לאו משום כהנת נקט לה שלא הוזהרו כהנות ליטמא למתים. אלא ה"ק אינו חייבת להתעסק ולטמאת לו בין כהנת בין ישראלית אע"פ שמצווה לטמא למתים האסורים בפרשה הזה אינו חייבת דלאו שאר היא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב הכהנות הואיל ואין מוזהרות על הטומאה כך אינו מצווין לטמאת לקרובים כו'. וכמו שהעתקתי למעלה בתשובה הקודמת. עד א"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולא ענינא כתיב ואפילו על בל תקיף ובל תשחית הכתובים בסוף הפרשה כדאתמר בפ"ק דקדושין. ואפילו למ"ד התם לאו אכולא ענינא כתיב משום דלה יטמא הפסיק הענין ולא קאי משם ואילך. מודה דלה יטמא בכלל מיעוט הוא בני אהרן ולא בנות אהרן. ואתו בנות ישראל מק"ו. מה כהנים שריבה בהם הכתוב מצוות יתירות בני אהרן ולא בנות אהרן ישראל לא כש"כ וכדאיתא התם להקפת זקן והדברים צריכים תלמוד עכ"ל. וכיון שדעתו נוטה דכהנת נמי מחויבת בחובה דלה יטמא. א"כ למה כתב דהא דספרי דלה יטמא על הוודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק הוה אסמכתא משום דלא אתי ספק מצוה ומוציא מידי וודאי איסור. הא יותר ראוי לומר דדרשה גמורה היא ולכהנת וישראל אצטריך שאינם מצווים על הטומאה וסד"א דחייבין לטמא מספק דספיקא דאורייתא לחומרא קא משמע לן קרא דבהאי חובה דלה יטמא אזלינן לקולא מגזירת הכתוב. ואי ס"ל להרב ז"ל דכל ספיקא בין ספק איסור בין של מ"ע לקולא אזלינן מן התורה א"כ למה ליה למימר דאסמכתא היא משום דפשיטא דלא אתי ספק מצוה ודחי לוודאי איסורא. הא איכא למימר דסד"א דכיון דשרי רחמנא לטמא לאחותו וודאי לספק אחותו נמי יטמא דדילמא אחותו היא ואין כאן איסור טומאה קמ"ל קרא דלא. דבטומאת כהנים גזירת הכתוב הוא דספיקו אסור. משא"כ בשאר ספק איסורא דמותר מן התורה. ואולי סבירא ליה להרמב"ן כהאי יש לדון שכתבתי למעלה. והיינו שתלה לטעמי' שספק מצוה אינו דוחה לוודאי איסורא. ומדקרי ליה וודאי איסורא ש"מ דס"ל דבמקום מצוה נמי איסורא איכא אלא דמ"מ דחי לל"ת. דאי במקום מצוה ליכא איסורא לא הוה קרי ליה וודאי איסור דהא איכא לספוקי דלמא אחותו היא והוה ליה ספק איסור כמו שקרי ליה ספק מצוה משום דלמא לאו אחותו היא. ה"נ הוה ליה למקרי ספק איסור משום אידך גיסא דלמא אחותו היא וליכא איסורא כלל. וכיון דהוה ליה ספק מצוה וספיקא מן התורה לקולא אזלינן ממילא קם לנו איסור טומאה וודאי איסורא. ואפשר דלא דק כל כך בלישני' וסבירא ליה כאינך רבוותא דספיקא דאורייתא לקולא אזלינן מן התורה. והא דלא מוקי לה בכהנת וישראל דא"כ לטמא לספק קרובים. משום דלא ברירה ליה דבנות אהרן נמי בלה יטמא מצוה נכללו וכמו שמסיים והדבר צריך תלמוד אבל מ"מ לדידי דכבר בררנו דישראל וכהנת נמי בכלל לה יטמא מצוה וקיי"ל דספיקא דאיסור ודמצוה אזלינן לחומרא מן התורה. והא דלה יטמא דדריש בספרי דאין מטמא על הספק אין לנו לומר דאסמכתא היא בלא ראיה והכרח לזה. הא וודאי לכהן לא צריך קרא דאינו מטמא על הספק הא בלאו הכי לספיקו לחומרא אזלינן מן התורה. וכי אצטריך קרא לכהנת וישראל שאינם מצווים על הטומאה אבל מצווים על מ"ע דטומאת קרובים וסלקא דעתך אמינא הואיל וספיקו לחומרא אזלינן מן התורה לטמא מספק דדילמא מצוה איכא והרי איסורא וודאי ליכא קא משמע לן קרא דלה יטמא דאין צריך לטמא לספק קרוב דגזירת הכתוב דבהאי ספיקא לקולא אזלינן. משא"כ בכל התורה כולה בכל הספיקות לחומרא אזלינן מן התורה וכדאמרן: