שאגת אריה החדשות · חלק י״ד סימן ב׳

תשובה הר"ן כתב בפ"ק דראש השנה ואנן השתא לא נהגינן ערלה בהברכה והרכבה. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמלתא דאמרינן במסכת סוטה (דף מ"ג) בפרק משוח מלחמה. גבי הא דאמרינן התם לא חילל ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב כלומר שאינו חוזר מעורכי מלחמה. ואמרינן התם לאו אמר ר' אליעזר בן יעקב כרם כמשמעו. הכי נמי נטע כמשמעו. נטע אין מבריך ומרכיב לא. הלכך ונטעתם נמי כמשמעו. אבל לא מבריך ומרכיב. ומשום הכי הוא שאינו חוזר עלי' מעורכי המלחמה לראב"י משום דלא נהגי בהו ערלה. והכי וודאי מסתברא דאי הוה סבירא ליה לר' אליעזר בן יעקב דונטעתם לאו דווקא דאפילו מבריך ומרכיב נמי. אמאי לימא גבי עורכי מלחמה נטע דווקא. אלא וודאי כדפירשתי. וכיון דקי"ל כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. לא נהגא ערלה בחוץ לארץ בהברכה והרכבה כלל עכ"ל. וכן כתב הרא"ש בהלכות ערלה. ולכאורה יש לעיין על זה. דעד כאן לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. אלא היכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. כגון גבי צלף של ערלה בחוץ לארץ. דפליגי ר' אליעזר ור' עקיבא. אי קפריסין הוה פרי או לא בברכות (דף ל"ו) ולא איתמר הלכתא דלא כמר ולא כמר. וכן מה דמספקא ליה לבית שמאי התם אי צלף מין אילן הוא ונוהג בו ערלה. או מין ירק הוא ואין נוהג בו ערלה. אע"ג דלבית הילל פשיטא להו התם. דמין אילן הוא ונוהג בו ערלה. מכל מקום כיון דלב"ש ספיקא הוא הוה ליה ספק ערלה בחוץ לארץ דמותר אי לאו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה כדאמר התם. והיינו כיון דלב"ש ספיקא הוא ולא איפסקא הלכתא לא כב"ש ולא כב"ה שפיר הוה ליה ספק ערלה בחוץ לארץ ספיקא מותר. וכן גבי כשותא בכרמא לענין כלאים לר' טרפון אינו כלאים בכרם ולרבנן כלאים בכרם כדאמרינן בפ' תולין בשבת (דף קל"ט) ואמרינן התם כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. אע"ג דקיימא לן בכל מקום יחיד ורבים הלכה כרבים. מ"מ כיון דלא איתמר בהדי' הלכה כרבנן שפיר סמכינן בחוץ לארץ אדרבי טרפון. אבל במקום דאפסקא הלכתא בהדי' דלא כוותי' וודאי גרע טפי. ואפילו בחו"ל לא סמכינן עליו להקל. דכהאי גוונא אמרינן בפרק קמא דנדה (דף ט'). מעשה שעשה רבי כרבי אליעזר כלומר כל אשה שעברה עליו שלשה עונות דיי' שעתה לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. והוינן בה מאי לאחר שנזכר. אי לימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן. בשעת הדחק היכי עביד כוותי'. אלא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. וכיון שנזכר דלאו יחיד פליג עלי' אלא רבים פליגי עלי' אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. אלמא כל היכא דלא איתמר הלכתא בהדיא כרבים אי עביד עובדא כיחיד בשעת הדחק לא מהדרינן עובדא במידי דרבנן. ואיכא למימר דהכי נמי גבי ערלה בחוץ לארץ דהלכה למשה מסיני הוא. דוודאי אסור. ספיקא מותר. הלכה כדברי המיקל אפילו ביחיד נגד רבים. אבל כל היכא דאתמר הלכתא בהדי' כפלוני אפילו בחוץ לארץ לא סמכינן אבר פלוגתי' דידי'. שהרי אפילו בדרבנן בשעת הדחק לא עבדינן כוותי'. שהרי מתמה הגמרא מאי לאחר שנזכר. אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן. בשעת הדחק היכי עביד כוותי'. וכיון דאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן (בפ' משוח מלחמה שם) ילדה שסיבכה בזקינה בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה. משמע דמטעם ביטול נגע בה דאין בה דין ערלה. אבל ילדה שסיבכה בילדה שנטע לקמייתא לסייג ולקורות דלא שייך בה ביטול כיון דהיא גופא בת מיהדר ואימלוכי היא נוהג בה דין ערלה. אלמא נטע לאו דווקא דה"ה מרכיב דחייב בערלה. וכיון דלאו דווקא ממילא מבריך נמי חייב בערלה. דהא מבריך ומרכיב שניהם שווים בהא מלתא. הרי ש"מ דלר' יוחנן לית הלכתא כר' אליעזר בן יעקב בהא דמבריך ומרכיב פטור מן הערלה. וכיון דאיפסקא הלכתא דלא כראב"י דאית לי' מבריך ומרכיב פטור בערלה. אפילו בחוץ לארץ לא סמכינן עליו. ותדע לך דע"כ היכא דאיפסקא הלכתא בהדי' דלא כהמיקל אפילו בחו"ל לא סמכינן עליו. שהרי בפ"ק דר"ה תניא. אחד הנוטע. ואחד המבריך. ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה. פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה. וכתב הרי"ף ואוקימנא לר"מ דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה וכי בעי שלשים יום לקליטה. ובדין הוא דליבעי שלשים ואחד אלא דקסבר ר"מ יום שלשים עולה לכאן ולכאן. ותניא אידך אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה. ואם נטע והבריך והרכיב יעקור דברי ר"א. ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים שוב אינה קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומרים שתי שבתות. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים יום צריך שלשים ושלשים. ולדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים. ולדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים. וגרסינן בפ' הערל אמרי בי רב משמי' דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינס ובהרכבה. ואמרינן הרכבה מה לי אמר שמואל ת"ש דאמר ליה שמואל לרב ענן. תני כמ"ד שלשה ושלשים והאי מלתא אסורא היא. וקי"ל הלכתא כרב באסורי ע"כ. וכך פסקו כל רבוותא ז"ל דמהאי טעמא ביונק שנטע האילן ארבעה וארבעים יום קודם ר"ה כדי שישתיירו ארבעה עשר יום לקליטה ושלשים יום לחשיבות שנה. והרי הדבר ידוע שאין דרך הרי"ף ושאר פוסקים להביא בסתמא דינים הנוהגים בארץ ישראל אלא מה שנוהג בחוץ לארץ. והשתא אי ס"ד דאפילו במקום דאיפסקא הלכתא להדי' כדבר המחמיר. מ"מ בחוץ לארץ סמכינן על דבר המיקל. א"כ למה לי מ"ד יום לפני ר"ה. תסגי ליה בחוץ לארץ בשלשה ימים לקליטה כר' יהודא שמיקל טפי מכולהו. אלא וודאי ש"מ דכל היכא דאפסיקא הלכתא בהדי' בגמרא כדברי המחמיר אפילו בחו"ל לא סמכינן אדברי המיקל. וכיון דאמרינן בהדיא האי כללא בגמרא דהלכתא כרב באסורי במס' בכורות (דף מ"ט). הוה ליה כאלו אפסקא הלכתא בהדי' כרב בהא מלתא דקליטה גופי':