שאגת אריה החדשות · חלק י׳ סימן ז׳

והנה אף על פי שנתברר דלא אמרינן מדעכשיו מת מעיקרא נמי מת הוה אלא הוה לי' ספק שקול. א"כ באבילות הוה לי' ספיקא דרבנן. ולקולא אזלינן. מ"מ אכתי איכא למידק דכיון דקי"ל דשמועה רחוקה מיהו נוהג אבילות יום אחד. וכאן דאפילו אם ת"ל דהא ששמע שמת כבר קודם ל' יום לשמועתו (הי') והוה לי' שמועה רחוקה מ"מ כיון דחל עליו אבילות יום אחד עכ"פ ונחית לתורת אבילות במאי לסלקא מיני' וחייב להתאבל כל שלשים יום וכהאי גוונא אמרינן (פ"ק דנזיר דף ח') דתנן התם הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר שלשים יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאלו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו ופריך בגמ' ואמאי לחזי' כאלו הוא מלאה קשואין ודלועין ותהוי לי' תקנתא אמר חזקי' כו' ור"ש כו'. דתניא הריני נזיר על מנת שיהי' בכרי זה מאה כור כו' שספק נזירות להחמיר ור"י מתיר שספק נזירות להקל. ר' יוחנן אמר אפ"ת ר' יהודה התם לא נחית לי' לנזירות הכא נחית לי' לנזירות במאי לסלוקי מיני'. ופריך אמאי לא לחזי' לקופה כמו קשואין ודלועין ותהוי לי' תקנתא הא ס"ד נזירות הוא דקביל עלי'. כלומר היאך אמרינן הכא נזיר לעולם דהא בין מלאה חרדל בין מלאה קשואין נזירות חל עליו ממ"נ. במאי לסלוקי מיני' הרי נימא כאלו קבל עליו קשואין. וכי שלים מנין נזירות דמלאה קשואין הוה לי' מסולק ועומד וכאלו לא נחית לנזירות דמי'. ומשני ר' יהודה סבירא לה כר' כו'. כלומר דהך נזירות חדא נזירות ארוכה היא ולא מצי לגלח לעולם הלכך הכא נחית עכ"פ לחד נזירות. וכיון שאתה מורידו לנזירות אפילו לר' יהודא תו לא מצי להסתלק מיני' דשמא חרדל קיבל עליו ונידון עד יום מותו חד נזירות ארוכה עליו. ולא דמי לההיא דכרי דהתם אינו יורד לנזירות כלל לר' יהודא והכא נמי אע"ג דקי"ל ספק אבילות להקל הני מילי דלא נחית לאבלות כלל מספיקא כגון בלא שהה שלשים יום באדם דהוה ספק נפש ואינו מ"ע כלל. אבל הכא נחית ממ"נ לתורת אבילות דאפילו אי הוה שמועה רחוקה מכל מקום מקצת היום חייב להתאבל ככל דיני אבילות. וכיון דעכ"פ נחית לאבילות אי אפשר לסלוקי מיני' בספק דדלמא שמועה קרובה היא ונוהג שבעה ושלשים. ובכה"ג ספק אבילות להחמיר כדאמרינן גבי נזיר לר"י דס"ל ספק נזירות להקל. מ"מ היכא דממ"נ נחית לנזירות מודה דאזלינן בספיקא להחמיר. ועוד דאית לן לאוקמי על חזקת חי עד עכשיו. והשתא הוא דמת והוה לי' שמועה קרובה ונוהג ז' ושלשים. וכמ"ש התוס' בריש מס' נדה גבי הא דתנן שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה. ואמרינן בגמרא מ"ט דשמאי כו' ואשה בחזקת טהרה כו' כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכא דליכא ריעותא מגופי'. אבל אתתא כיון דמגופה קא חזי לא אמרי' אוקמי על חזקתה וכתבו התוס' אבל אי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא וודאי טמאה כמו שנגע באחד דמטהרין אף רבנן בראוהו חי מבערב. ואע"ג דהשתא הוא מת וליכא עוד חזקת חיות עכ"ל. ודברי התוס' אלו נעלם מבעל הט"ז. הרי נתברר דאע"ג דעכשיו מת מ"מ לא אמרי' מדהשתא מת כו' אלא מעמידין אותו בחזקת חי. ה"נ לענין אבילות נעמידנו בחזקת חי עד השתא והוה לי' שמועה קרובה. ונוהג ז' ושלשים. מ"מ נראה לי דהא לא תברא. דאע"ג דאמרינן בכל דוכתא דאזלינן בתר חזקה דחזקת חיים עד השתא. והשתא הוא דמת ואפילו לקולא אזלינן בתר חזקה זו כדאשכחינן גבי נגע באחד בלילה דאפילו לרבנן בחולין טהור. וכמו שכתבתי לעיל ובראוהו חי מבערב נמי מודו רבנן דאפילו בתרומה וקדשים טהור וכמו שכתבו התוס'. מ"מ אבילות קיל טפי שהרי לא אזלינן באבילות להחמיר משום חזקה שהרי בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא ואפילו בדיני נפשות דחמיר אזלינן נמי בתר רובא וקטלינן לי' כדאמרינן בר"פ בן סורר ומורה (דף מ"ז). ואלו גבי אבילות אמרינן כל שלא שהה שלשים יום אין מתאבלין עליו. אף על גב דרוב וולדות בני קיימא נינהו מ"מ אזלינן בתר מיעוטי דנפלים להקל באבילות. ולסברת הרי"ף דס"ל בטבע במים שאין להם סוף דמתאבלין עליו. אע"ג דרוב אין נמלטין דהא קי"ל אם נשאת לא תצא ש"מ דלא אזלינן להחמיר באבילות אפילו בתר רובא. אלא אפילו להני רבוותא דס"ל דטבע במים שאין להם סוף מתאבלין. מ"מ בלא שהה אין מתאבלין עליו משום דמיעוטי דנפלים מצוי הוא אזלינן להקל בתרא גבי אבילות ולא חיישינן לרובא ואזלינן להקל בתר מיעוטי כש"כ דלא אזלינן בתר חזקה דגרע מרובא להחמיר באבילות. הלכך לא חיישינן לחזקה ואין צריך מחמת זה להתאבל כן נראה לי: