שאלות ותשובות רמ״א · חלק צ״א סימן ד׳

על דבר ההגונה. אשר רצו הפוחזים לעגנה. בקהלם ובסודם. ולא עלה בידם. כי הצור מגן בעדה. להעמידה על כבודה. וזאת תהיה לה לעדה, לאחרית ותקוה, שכמה רבוותא העריכו מערכות. בדבר הלכות. להביא גוברין. ושטר בירורין. והלכות פסוקות. ושלא להחזיק במחלוקות. והחרימו בקולות וברקים את המוציא לעז מאיר הבל הנ"ל וכל אשר בידו מחזיק גם גזרו והטילו חרמין על ראש המשודך שלא לטמא בריתו שלא לכנוס משודכתו. כי היא מותרת לו. ככל בנות ישראל הכשירות שראויין לבוא לגבולו. ואם אחרת יקח יהא ענשו חרוץ כאשר שתו עליו בעלי אסופות ובעלי תריסין, ואני כאחד מהן כתבתי בדברים הנ"ל וראיתי דאיתא בהגהות מרדכי סוף גיטין וז"ל מעשה בבחור אחד שגירש אשתו ונישאת לאחר וקודם הנישואין הוציא קול שכדת משה וישראל היה כתוב ברי"ש וכשבא לחופה לא רצה ליהנות מן הסעודה וכפה ר"ת את הבחור לתת לה גט כשר דכל קלא דקמיה נישואין יש לחוש אפי' ידוע שלא ימצא אמת, אבל הטוב והמטיב לבטל לאו קלא הוא דפסקי' כאביי ורצה ר"ת להוציאה מן השני שנשאה אחר הקול עכ"ל ההג"ה כאשר הביא הגאון מהר"ר לייזר מפראג בפסקיו. וא"כ יש לטוען מקום לטעון באומרו דאע"ג דהקול לא ימצא אמת מ"מ יש לחוש לו כמו שחש ר"ת והחמיר בו. ואני אחזיק דברי הטוען מלשון האשר"י סוף גיטין שכתב מעשה אירע שיצא קול פיסול על גט והצריך ר"ת גט אחר מפני הלעז אע"פ שכשר היה ודקדק מכאן דאינה צריכה המתנה וכו' וכן יש לדקדק מלשון הסמ"ג והמ"מ פרק ט' דהלכות אישות שהביאו מעשה זה ואולי דהכל הוא מעשה אחד עם מעשה שהביאו הגהות הנ"ל ושמעינן מיניה דיש להצריך גט במקום לעז אע"ג דגט כשר. אבל כי דייקינן ליכא מכאן קושיא כלל רק מי שלבו נוקפו אומר כן והוא מבואר מן הגמרא ומן הסברא דאין לחוש לזה כלל רק דברי ר"ת יש להם בנין ובאור בתרי ותלת טעמי. ותחילה אומר כי באמת יש לתמוה על ר"ת וגדולתו שהיה יודע לטהר שרץ מן התורה ואיך לא עמד בפרץ להקל במקום לעז בעלמא והיה נותן בזה מקום ויד לרמאים שכל פריץ ועז פנים יוציא לעז על גט לשדות בו איזה קלקול ובפרט אותן שכופין להוציא כדתנן בכתובות פרק המדיר (דף ע"ז) ואלו שכופין וכו' וא"כ לעולם לא נניח בת מגורשת לאברהם אבינו וכבר אמרו פ"ק דכתובות אין אונס בגיטין מפני הפרוצות והצנועות כ"ש שיש לחוש בכיוצא בזו לתקנת צנועות ופרוצות שמא א' תירא לנפשה שמא הבעל הוציא לעז על הגט והצריך גט אחר ולא תינשא לעולם וסברא רחוקה היא לומר שמאחר שאם תהיה זריזה ונישאת מיד אין לחוש ללעז אח"כ ובהא תתקן נפשה דזה אינו כלום כי אף שהלכה רווחת בישראל שאין חוששין לקלא דבתר נישואין היינו להוציאה מבעלה על זה מ"מ מידי לעז לא יצא אם היה לנו לחוש לכל קולות השקרים. ועוד דמבואר נגלה הוא בדברי הגמרא והפוסקים שאין לחוש אפילו ללעז בעלמא בדבר שידוע שהוא שקר דהא תנן בריש גיטין (דף ב') המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' ואמרינן התם בגמרא דמשום עגונה הקילו בה רבנן ופריך שם האי קולא חומרא היא דאי מצרכי לה תרי לא אתא בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו' ופי' שם התוספות ב' לשונות וז"ל יש לפרש דפסיל ליה ממש דאף ע"ג דלא מהימן וליכא אלא לעז בעלמא מיפסל וא"ת וכו' עד ואין נראה לר"י לפרש כן שיהא פסול משום לעז בעלמא כיון דקים לן שהוא כשר וכו' עד ונראה לפרש ופסיל ליה היינו שיאמינוהו ללעז אבל מ"מ הגט כשר עכ"ל, והשתא מה הועילו חכמים בתקנתן שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם או מאי קאמר דאי מצרכא ליה תרי לא אתי בעל ומערער דהא אכתי איכא לעז בעלמא לפי מעשה דר"ת דלעיל. וא"ל דבגמרא לא חששו אלא ללעז דבתר נישואין ולהכי מהני תרי אבל קודם נישואין איכא למיחש אפי' ללעז בעלמא ואם היה הבעל בא ומערער היתה צריכה גט שני מכח הלעז, דזה אינו כלום דא"כ לא לשתמיט בתלמוד ובשום פוסק לומר דאם בא בעל ומערער שיש לחוש לערעורו ואדרבא כל הפוסקים כתבו סתם שתנשא לכתחילה ולא מהמנינן ליה לבעל, ותו דמאחר דלא נפסל הגט בערעורו דבעל אלא דחששו שיאמינו ללעז הבעל כדפי' ר"י מה לי קודם נישואין או אחר נישואין דמ"מ מידי רינון לא יצאנו ותו דא"כ בחד נמי מאחר שנשאת אין לחוש מאחר דאינו אלא רינון בעלמא כדפי' ר"י ומה לי חד ומה לי תרי מאחר דבשתיהם אינו אלא רינון בעלמא ותו דא"כ לא הוי פריך מידי בגמרא האי קולא חומרא הוא וכו' דהא עיקר התקנה היתה משום עגונא הקילו בה רבנן א"כ מאי פריך חומרא הוא לאחר שתינשא דמ"מ משום עגונא הקילו בה רבנן אף אם ירננו עליה אחר הנישואין ולא חשו רבנן והקילו בו רבנן משום עיגון כמו שהקילו בעיקר הדבר להאמין לעד אחד אלא על כרחך מיירי בערעור דקודם הנישואין ולהכי פריך שפיר האי קולא חומרא היא ותהיה יותר מעוגנת דבחד יבוא בעל ויערער בלעז ולא תינשא בשביל זה אבל בתרי אין לעז מועיל ואין כאן אפילו לעז בעלמא מאחר דתרי הם ותרי כמאה וחברך תברא אית ליה ונשמע הדבר כדאמרינן א"כ הדרא קושיא לדוכתה על מעשה דר"ת: