שאלות ותשובות רמ״א · חלק פ׳ סימן ג׳

ובתחלה צריכין אנו לדון בדין זה ומתוכן יתלבן זכותו של ראובן. תנן במשנה פרק גט פשוט (דף קס"ה) כתוב בו מלמעלה מנה מלמטה מאתים מלמעלה מאתים מלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון א"כ למה כותבין את העליון שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון וכן כתבו הרי"ף והרא"ש משנה זו בלא מחלוקת, וכן כתבו הרמב"ם וה"ה (סי' מ"ב). והנה בנדון דידן מאחר שהלשונות סותרין זה את זה דבתחילה כתבו שקבלו המעות על חלק רביעי מן הפונדק הן לשכר הן להפסד ולבסוף כתבו ואם ח"ו יגיע איזה היזק או פגיעה לא יזיק לראובן כו' הרי שקבלו עליהם כל האחריות ועליהן לשלם, ואף לדברי תשובת מהר"ם שהביא בתשובת מיימוני סי' ס"ט בתשובות השייכות להלכות מלוה פרק כ"ז דלא אמרינן דילמד מן התחתון אלא דוקא בלשונות שאי אפשר ליישבן וסותרין זה את זה אבל אם אפשר ליישבן הולכים אחר ב' הלשונות וכמו שהאריך שם בזה, וכן כתב מהרי"ק בתשובה שורש י', ובנדון דידן גם כן יש ליישב הלשונות בריוח ולא בדוחק באחד מב' פנים, או שנאמר דדוקא ריוח או הפסד שבא להם מן הפונדק עצמו כגון יוקרא וזולא וכדומה לזו קיבל עליו הנותן אבל היזקות דאתו להו מעלמא לא קיבל עליו הנותן כלל והכי דייק לשון השטר בסוף שום היזק או פגיעה היזק דומיא דפגיעה ובהכי מתיישב לשון השטר שפיר ולא דמיא לשאר עיסקא דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון כדאיתא פרק איזהו נשך דכאן לא הוי שום הלואה כלל לפי לשון השטר שקבלו מראובן סך הנ"ל על רביע חלק הפונדק ועסקו בו לצורך ראובן רק שקבלו עליהם אחריות היזק או פגיעה כדתנן מתנה שומר חנם להיות כשואל כדאיתא סוף פרק השוכר את הפועלים (דף צ"ד) כ"ש שלכל הפחות שומרי שכר הוו בההיא הנאה דהוי להו הברירה ליתן להם כ"ה ממאה והמותר היה להם בשכר טרחן דאין לך שומר שכר גדול מזה, וכמו שאמרו פרק המפקיד (דף מ"ג) דהואיל ונהנה מהני בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוי עלייהו ש"ש, ועוד דאפילו אם הוי עיסקא פלגא מלוה מ"מ אפשר דהתנו ביחד איזה אחריות יקבל המקבל ואיזה אחריות יקבל הנותן ועשה הדבר דרך היתר וכמו שכתבו התוס' פרק הגוזל קמא (דף ק"ב) דיכולין ליתן עיסקא למחצה שכר ולהתנות שלא יתעסק רק בדבר ידוע ואם ישנה יהיה כל האחריות על המקבל, ואולי בדרך זו נעשה שטר זה. או שיכולין לתרץ לשון השטר בדרך אחר והוא הנראה אמת, כי סוף השטר כולו קאי על מה שבררו להם השותפין להיות הלואה ותחילת השטר היה על ענין הקבלה שאם היו רוצין בדרך קבלה הראשונה היה אחריות על הנותן ואם רצו בהלואה היה אחריות עליהם, וכה"ג אמרינן פרק איזהו נשך (דף ס"ח ע"ב) בני רב עילש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד אמר רבא רב עילש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי מה נפשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר, וה"ה בנדון זה דיש ליישב לשון השטר מה נפשך אי להוי בדרך פקדון קבלת אחריות על הנותן ואי להוי בדרך הלואה שהם יתנו לו כ"ה ממאה אחריות על המקבלים, מ"מ ראובן זכה בדינו ולא מבעיא לפי יישוב הראשון דפשיטא דזכה בו ראובן דהא עיקר ההיזק בא מעלמא שכרכום בא לעיר וכבשה ונשבה השותף האחד עם כל רכושו אשר רכש שם ולא נשאר לראובן לקבל רק קצת היזק שהיה להם לשמור הפונדק עד כלות הזמן שהיה המדובר ביניהם, ואף לפי' השני מ"מ מאחר דסוף השטר סליק בהלואה ולא נזכר בו שום תנאי דקבלה חזר להיות לו דין הלואה גמורה וכמו שנתבאר למעלה: