שאלות ותשובות רמ״א · חלק ד׳ סימן ד׳

והשתא נדקדק בענין ונרד לנדון לא מיבעיא לדעת האומר שב"ח נוטל בראוי א"כ פשיטא שהבן מוציא ומבטל כח השיעבוד שהיה ראוי לב"ח או כל כה"ג אלא אפילו אי נאמר שאין הב"ח נוטל בראוי ואין ראיה מסוגיא זו שהבן מבטל כח הראוי המשועבד לאחרים וראוי לגבות ממנו מ"מ פשיטא הוא בלי ראיה מאחר שאין לזה החתן על חמיו שום דבר ממש שנאמר שכבר זכה בו מחיים אלא שיעבוד שהיה משתעבד לו הראוי ולא מתנה ממש אם כן פשיטא שהבן שבא מכח אבוה דאבא שקדם לשיעבוד ומבטל ליה וזו אין צריך בשש. אבל מ"מ נראה בעיני פשוט שהאי חתן זכה בירושה מכח תנאי שהרי אדם יכול להתנות בדשלב"ל לכ"ע והוא התנה או שישלמו לו החוב או יתנו לו חלק ירושה אפילו מן הראוי, וא"ל שדעת האב לא היה על ראוי כזה, דזה אינו, חדא דראוי כזה הוא מן המעולה שבראוי עד שדומה קצת למוחזק כדאיתא להדיא בפרק יש בכור ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי אבא דאבא אלמא דעדיף מכל שאר הראויים. ובודאי אין לטעות ולומר שמלוה יותר חשוב מוחזק ועדיף ראוי דידיה מראוי דנכסי אבא דאבא שהרי הב"ח וכתובה נגבים ממלוה וחשבינן כבמוחזק, זה אינו דבודאי מלוה הוא ראוי ממש ומה שב"ח גובה ממנו הוא משום דרבי נתן כמו שפירשו התוס' בפרק מי שמת ואף לכתובה דלא שייך למימר הא דר' נתן כה"ג שהרי לא נתנה הכתובה לגבות מחיים מ"מ אלמוה רבנן לשיעבודה שתגבה מהם ועשאה מלוה אגבה כבמוחזק כדי שלא יבריח כל אדם כתובת אשתו באשראי והקפות כמו שתקנו הגאונים אח"כ לרווחא דאשה (כדי) שתהא נגבית אף ממטלטלי דיתמי. אבל אין לפרש מאחד שקדם השיעבוד להלואה ובאותו הפעם היה מוחזק בידו, ז"א דאם כן לא תגבה ממלוה שהיה לו קודם שנשאה ומתניתין בפ' הכותב משמע סתמא שנגבית ממלוה בלא פלוג וזו אינה צריכה לפנים. וא"ל דדעתו של אב לא היה רק על סתם ראוי דהיינו מלוה, ז"א, חדא דמן הסברא סתם ראוי אינו על המלוה לפי דעת לשון בני אדם ובפרט האידנא שכל משא ומתן הוא באשראי, ועוד אין הדעת נוטה לומר כן דאי אמרינן ששייר ולא כלל כל הראוי טפי אמרינן ששייר הלואה כדי שתשאר בהן ירושה לבנים ולא תבטל ירושה בצד מה כמו שהדרך שמשיירים ספרים וקרקעות שלא יהא כמעביר אחסנתא דאפילו מברא בישא לברא טבא כו', ולא נימא ששייר נכסי אבא דאבא שהרי לא תפול בהן ירושה מכחו שהרי הן לא באין מכחו אלא מכח אבוה דאבא ונמצא ביטול הנחלה בממונו, ועוד מנ"ל לומר דשייר מאחר שכתב סתם בראוי ובמוחזק, ואף מלישנא דשטרא נראה לטפויי מדכתב הן במוחזק והן בראוי ולא כתב במוחזק ובראוי או אף בראוי לחוד אלא כלומר הן מוחזק הן ראוי שלא תפול בהן השתנות כלל אלא בכולן יטול חלק הירושה בלא פלוג, וא"ל שנוסח השטרות כך ולא לטפויי הוא וגם הנותן לא צוה להדיא על הראוי כמו על המוחזק, הלא כבר האריך מהר"ם בנדון זה דסתם נותן דעתו שיכתבו השטר כנוסח השטרות וכפי נוסח משמעות השטרות הקנה לו ושפיר נוכל לדקדק דאפילו האידנא לא גמרי ודייקי מכל מקום ספרי קדמאי דייקי וגמירי ויגעו ומצאו כל התועלת היוצא לבעל השטר, וע"כ אין לפקפק בזה, ואף שי"ל דהך מילתא גופא לטפויי אתא מאחר שכתב שיסלקו אותם בחלק חצי שטר זכר דמשמע הכל בכלל בין ראוי בין מוחזק פירוש בראוי להדיא ש"מ לטפויי אתא, דא"ל אי לא הוה מפרש ה"א שדינה כמתנה דאינה בראוי דאי אפשר שישמיט לשון מתנה בתחילה או בסוף על אותם חלק חצי זכר ויהיה דינו כמתנה דאינו נוטל בראוי כדמשמע בהדיא בפ' י"נ (קכ"ד) דאמרינן גבי בכור שאינו נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דהיינו ראוי משום דמתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה כו' אלמא דמתנה אינו נוטל בראוי, הכי פירושו בסתם מתנה שאדם נותן לחבירו שאין בה ממש עד שיבא לידו ה"נ לענין ירושת בכור אין ממש אלא במה שכבר בא לידו של אביו ולאפוקי ראוי אבל המתנות שהן בקנין פשיטא שקונה אף היכא דלא אתא לידיה וגובים מראוי ומשבח לכ"ע והיינו טעמא מאחר שמקנה לו בקנין משעבד לו כל נכסיו להדיא ותליא כחו בירושה ונוטל מן הכל. אפ"ה נ"ל דלישנא בראוי אינו מיותר דאי לא הוה כתיב ביה הו"א מאחר דכתוב חצי חלק ירושה והיינו בירושה שהיא באה במתנה כירושת חלק בכורות דמתנה קרייה רחמנא והו"א שאינו נוטל בראוי מש"ה כתבתי דדיוקא דלישנא דהן בראוי הן במוחזק בא לטפויי מדקדוק ספרי קדמאי, ועוד מאחר שכתב ככל נוסח השטרות וכל לישנא דמשתמע לתרי אפי שיהא ידו על העליונה ק"ו בלשון שכולל הכל ועל המוציא להביא ראיה. ומש"ה לית ספיקא בהאי דינא שבודאי נוטל החתן חצי חלק ירושה מכל וכל אף בכל ראוי אם לא שיסלקו אותו בחוב כתוב בשטר, והמפקפק בדבר מעוות הדין והוא יתן הדין. ושלום לדייני ישראל המצדיקים על בוריו. כה דברי שלמה בן ה"ה מהר"ר יחיאל זצ"ל לוריא: