שאלות ותשובות רמ״א · חלק ד׳ סימן ג׳

אכן תימה בעיני מאחר שהטור תפס דעת התוס' א"כ סבר בע"כ דב"ח נוטל בראוי והטור עצמו כתב סוף סימן ק"ד שאין ב"ח נוטל בראוי ופירש המשנה דנפל הבית עליו ועל מורישיו כו' משום דב"ח אינו נוטל בראוי. ואין זו קושיא לדברי התוספות כי כבר פירשו שאין להביא ראיה ממשנה זו, אכן קשה מאחר שהטור מפרש דאיירי שהבן מוציא בלא דמי א"כ צ"ל כמו שפירשו התוספות דנוטל ב"ח בראוי כמו שפירשתי וקשה דידיה אדידיה. ונ"ל מה שפירשו התוס' לעיל וי"ל דשמא ב"ח נוטל בראוי אינו תירוץ מוחלט שהרי נושאין ונותנים בו ונשאר בספק אצלם ואדרבה כפי דעת האומרים ב"ח נוטל בראוי עלה בקושיא בתוס' פרק אע"פ (נ"ה) דאמאי לא חשיב נמי שבח לענין שדין התוספת ככתובה שהרי ראוי אינו בכתובה ואיתא בב"ח אלא אף בב"ח ליתא ומש"ה ליכא למימר שדין תוספת ככתובה שהרי אף אם תאמר שהתוספת אינה ככתובה אלא כב"ח מ"מ ליתא בראוי, והשתא צ"ל דאפשר ליישב הקושיא שהקשו בתוספות תיפוק ליה משום דב"ח אינו נוטל בראוי אין הכי נמי ומכל מקום הוא קשה בד"מ דלימרו ליה אבוך זבין כו' כלומר ואיך תסלק אותנו בלא דמים ותהיה עדיף יותר ממורישך שלא היה יכול לסלק אותנו בלא דמים אף אתה הבא מכחו לא תוכל להוציא בלא דמים אלא שהבן בא בדינא דמכח אבוה דאבא קאתינא, וכן יראה להדיא מלשון הנ"י על הרי"ף וז"ל הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבא דאבא קאתינא דאילו אבא מעולם לא זכה בנכסים אלו ואין אדם מקנה דשלב"ל ומ"מ קשה הוא בד"מ שיוציא מידם בלא דמים שהרי אילו אביו קיים ורוצה לחזור בו היה צריך להחזיר הדמים וזה שבא במקומו וקם תחתיו היה נראה שיהיה חייב לעשות כן אלא שכך פסקו במערבא שמכח אבא דאבא אתי והכי הלכתא ע"כ. ולפי דעת זו מחוור ומלובן הענין לשרשו שכל הפוסקים כמעט בסגנון אחד רק עלתה קצת חלודה לתחילת התבוננות במשא ומתן של התוספות והרשב"ם שהתוס' מפרשים שיכול לשעבד הדשלב"ל דהיינו אף הראוי ממש כדמשמע לשם להדיא ומדעת הרשב"ם יראה דפשיטא ליה שאין הראוי משתעבד, אבל לכשתתבונן ותרד לעומקה של הלכה תראה מה ההפרש יש בין שניהם כי התוספות סוברים שיכול לשעבד נכסים הראויים לו לבא לאדם אחר דהיינו בתורת מתנה ובקנין או אפילו לב"ח אי נוטל בראוי היכא דליכא בן דאתי מכח אבוה דאבא אלא שיש לו אחים והוא יורש מכח אבי אמו כדאיתא בהגהת אשר"י, ומה שפירש הרשב"ם שהראוי אינו משתעבד היינו שיגבה ב"ח מהם ולא כתובת אשה ולא שום נושה כדמשמע מדבריו וע"ז כתב וה"ה שאינו נמכר אבל לענין מקבל מתנה בקנין שגובה מן הראוי כמו שנפרש אי"ה או היכא שמפרש להדיא שמשעבד לו הראוי בודאי מהני השיעבוד ולא אמרו שאינו נוטל מן הראוי בשיעבוד אלא מן הסתם, ואין זו תימה שהרי אין אדם יכול להקנות לאחרים דבר שלא בא לרשותו ויכול לשעבד עצמו לכך כגון בשטר פסיקתא ושיעבוד כתובה כדאיתא בהגה"ת מיימונ"י והיינו טעמא כדפרישית לעיל והוא מתוס' דריש אע"פ ודוק היטב. וה"ה ה"נ גבי מכירה אם יסבור רשב"ם כפירוש התוספות דהבן מוציא בלא דמים צ"ל דאדם יכול לשעבד הראוי כזה דהוה כאילו פירש להדיא דלא גרע מכירה ממש מאילו שיעבד לו להדיא הראוי על מעותיו וק"ל: