שאלות ותשובות רמ״א · חלק ד׳ סימן ב׳

תשובה טרם פתחי בענין צריכין אנו לדקדק בשמעתא דפ' מי שמת (קנ"ט) שדומה קצת לנדון, וכן היא הסוגיא לשם. איתמר הבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות ולימרו ליה אבוך מזבין ואת מפיק ומאי קושיא דילמא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך וגו' ומסיק בסוף שמעתתא דהאי קרא בברכה כתיב ומש"ה קשה בדיני ממונות אבל לענין פסק הלכה הוי כמו ששלחו מתם, ופירש רשב"ם הבן מוציא מיד הלקוחות מפני שהן ראוי ולא באו ליד ראובן מעולם וכשם שהראוי אינו משתעבד כך אינו נמכר כדתנן בבכורות פרק יש בכור (נ"ב) ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן כולן אינן נוטלין בראוי כבמותזק כו'. ותו פריך התם ולענין דינא לא אשכחן דאמר מכח אבוה דאבא קאתינא והתנן כו' ודחי התם כו', ופירש נמי רשב"ם אע"פ שדחה דלא אשכחן ראיה מבוררת במשנה דאמרינן אנא מכח אבוה דאבא קאתינא אבל הכא הלכתא כמו ששלחו מתם, והקשו התוספות אהא דפריך ולימא ליה אבוך זבין ותימה למה לא יכול להוציא מיד הלקוחות אפילו למ"ד אדם מקנה דשלב"ל היינו כגון שלא מת הבן כו' אבל הכא לכ"ע לא יכול להקנות מה שיפלו לו נכסים לאחר מותו, ותירץ הר"י בן מאיר דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת המעות איירי הכא שבנו מוציא השיעבוד שהיה ללקוחות מן הדין מהם כי אין להם אפילו שיעבוד בקרקע בשביל מעותיהם ולפי זה צ"ל דאדם משעבד דשלב"ל דאי לא משעבד מאי מקשי ליה לימרו ליה אבוך זבין כו' והלא אין אדם משעבד דשלב"ל כו' וא"ת אכתי מאי פריך ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפיק דילמא היינו טעמא משום דאין ב"ח נוטל בראוי כמו כתובת אשה, ושמא י"ל דוקא כתובת אשה אבל ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק כו'. וצריך אני לפרש שלא תטעה דהאי וא"ת קאי אמאי דמפרש ר"י בן מאיר דאיירי שיכול להוציא בלי מעות ולא איירי כלל בביטול מקח דפשיטא דכבר בטל דאפילו האב היה יכול להחזיר אלא איירי שמבטל השיעבוד של לקוחות א"כ הלקוחות לא הוו אלא כב"ח ואינו נוטל בראוי כו', וכן דעת כל המפרשים דאיירי לענין חזרת המעות כמו הרא"ש והר"ן והטור רק שהרמב"ם והרשב"ם לא הזכירו זו בדבריהם אלא סתמא כתבו שהבן מוציא מיד הלקוחות, אכן המגיד משנה שפירש דברי הרמב"ם הביא דברי הרשב"א וז"ל ולאו דוקא הבן אלא אפילו הוא עצמו כדתנן מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום אלא הבן מוציא מיד הלקוחות בלא כלום אבל הוא מוציא גוף הנכסים מידם לפי שלא חל עליהם המכר אבל מ"מ חייב לשלם דמי המכר שקיבל מהם ע"כ, והשתא נוכל לפרש אף דברי רשב"ם שסבר כן אלא שקיצר ולא העלה כ"כ בפלפול אבל כ"ע מודו בטעמא שפירש רשב"ם לפי שהראוי אינו נמכר כלומר מאחר שלא באו מעולם הנכסים ליד אבי הבן דאי הוה נמכר ממש א"כ פשיטא שאף הבן לא היה יכול להוציא מיד הלקוחות מאחר שכבר נמכר מכירה גמורה א"כ קדמה מכירתו ליורשיו אף שהן באו מכח אבוה דאבא. והיינו טעמא לפי שהטעם דאמרינן מכח אבוה דאבא קאתינא אינו טעם מוחלט ונצחי דהאי קרא בברכה כתיב כדמסיק תלמודא במסקנא ולא דרך דחוי כלל שהרי לא אמר דילמא האי בברכה כתיב אלא שכן אמת ומ"מ פסקינן דינא הכי, והיינו היכא שלא היתה מכירה ראשונה מכירה כראוי שהרי אף הוא היה יכול לחזור או בענין שלא היה שום מכירה כמו שאכתוב לקמן בשם רב האי גאון, אבל לבטל מכירת אביו לא יספיק האי טעמא ודוק. וכן יראה להדיא מן הרמב"ם שכתב הטעם לפי שלא באו עדיין הנכסים לרשותם ונמצאו הנכסים ברשות אבי האב ובא זה לירש אבי האב, אלמא דתרווייהו בעינן דהיינו דלא הוי מכירה וגם הבן בא מכח אבי האב, ואף הטור בסימן רי"א שכתב כדברי התוס' דאיירי דמוציא בלי מעות אפ"ה פירש הטעם מאחר שהנכסים לא באו לעולם ליד ראובן כו' והיינו כמו שפירש רשב"ם והרמב"ם, ולפי הנראה דאף לפירוש רשב"ם צ"ל נמי דאיירי שמוציא בלי מעות כמו שפירשו התוספות דאי משום ראוי לחוד כלומר שאינו נמכר א"כ האי טעמא דבן אתא מכח דאבוה דאבא אין בו תועלת כלל לדעתו והלא משמע בהדיא מפירוש רשב"ם מסוף המסקנא דדינא הכי הוא דבן אתא מכח אבוה דאבא אלא שאין כאן ראיה מבוררת ולמאי נ"מ מהאי טעמא אי לאו שיוציא מן הלקוחות בלא דמים, ואף שיש תועלת בהאי טעמא כמו שכתב רב האי והטור הביאו וז"ל כתב רבינו האי ראובן שלוה מיעקב אביו ואח"כ מכר נכסיו ומת ראובן ויעקב וירש חנוך בן ראובן שטר חוב מיעקב מוציא הנכסים שמכר אביו מיד הלקוחות דמצי אמר אנא מאבוה דאבא יריתה ע"כ, מ"מ בהאי שמעתתא דמי שמת אין נפקותא בהאי טעמא כלל א"ל כדפרישית וכן דעת הר"ן שפירש נמי דמיירי שמוציא בלא מעות ואפ"ה פירש הטעם משום שלא באו הנכסים מעולם ליד ראובן כו':