שאלות ותשובות רמ״א · חלק ל״ח סימן ז׳

שאלה שלישית על לשון המרדכי פרק כל כתבי כתב ר' אליעזר ממי"ץ דאף בסעודה שלישית חייב לעשות על פת דבעינן דבר שחייב עליו ברכת המזון וטעמא כו' והקשית למאי הוצרך לומר דבעינן דבר דמברכין עליו ברכת המזון כו' הלא באותו מקרא שלומדין הימנו שלש סעודות כתוב בעצמו לחם כמו שאמר שם המרדכי דההוא קרא דמפקינן מיניה שלש סעודות אלחם קאי דכתיב הוא הלחם כו'. זהו ענין שאלתך. והוספת לומר דבסמ"ג ובא"ח לא הזכירו ענין ברכת המזון כלל. מ"מ נראה דלא קשה מידי דהא בקרא לא כתיב רק לחם ולא פת וכל הסעודה מיקרי על שם הלחם כמו עביד לחם רב ולכן אמר להם במן כי זהו הלחם שנתן להם הקב"ה לאכול וידוע כי המן לא היה דוקא בצורת פת. ומקרא מפורש הוא והמן כזרע גד וגו' שטו העם ולקטו וטחנו ברחיים או דכו במדוכה ובשלו בפרור וגו'. וכבר דרשו ז"ל שהמן היה משתנה להם לטעם הנאפים והנטחנים והמבושלים לכן הוצרך לומר דבעינן דבר שמברכין עליו ברכת המזון שהוא פת עצמו, ולא מיני תרגימא הנעשים מחמשת המינים אע"ג דמיזן זייני, ומפרש הטעם דמאחר דמצינו גבי ברכת המזון שהלחם הנאמר שם הוא פת עצמו כידוע שאין מברכין ברכת המזון רק אפת ה"ה שנאמר שהלחם הנאמר אצל שלש סעודות הוא ג"כ רומז על לחם ממש וראיה מפרק שלשה שאכלו כו' כמו שהביא התם. ואין להקשות מאי אולמיה דלחם הנאמר אצל ברכת המזון דנאמר שהוא פת דוקא מלחם הנאמר אצל שלש סעודות, דשאני התם שנאמר ואכלת ושבעת ועיקר השביעה היא בפת או מטעם אחר ועל כרתך אתה צריך לומר כן שהרי איכא למ"ד דיוצאין בסעודה שלישית במיני תרגימא א"כ ש"מ דלחם האמור בקרא לאו דוקא, והוא מבואר: