שאלות ותשובות רמ״א · חלק כ״ה סימן ב׳

גרסינן פרק הקומץ (דף ל"א.) אמר רב חסדא על הארץ בשיטה אחרונה א"ד בסוף שיטה ואיכא דאמרי בתחלת שיטה מאן דאמר בסוף שיטה כגובה שמים על הארץ ומאן דאמר בתחלת שיטה כי היכי דמרחקי שמים מארץ, אמר רבי חלבו חזינא ליה לרב הונא דכריך ליה מאחד כלפי שמע ועושה פרשיותיו סתומות. וכתבו התוס' קצת קשה דנקט לשון רבים ואין שם כי אם פרשה אחת ושמא משום על הארץ דבסוף שיטה אע"פ שאין כתוב כלום אח"כ עכ"ל. וקשה אם כן לוכח מיניה דבסוף שיטה כתבן על הארץ ר"ל רב חסדא מדלא פליג עליה דרב הונא. וע"ק דהל"ל איפכא עושה פרשיות סתומות וכריך לה מאחד כלפי שמע דמתחלה כותב ואח"כ כורך, וי"ל דנותן טעם לדבריו למה עושה פרשיותיו סתומות דהיינו על הארץ בסוף שיטה ומשני משום דכורך מאחד כלפי שמע (כלומר משום דרצו לכרוך מאחד כלפי שמע) ואז בתחלת פתיחת המזוזה יזדמן לו על הארץ (לבד) לכן עשה פרשיות סתומות כלומר שכתב על הארץ בסוף שיטה כדי שיראה יחד השמים על הארץ, אמנם הבא לכרוך משמע כלפי אחד יכתוב על הארץ בתחלת שיטה כדפירש כי היכי דמרחקי שמים מארץ כו'. והנכון אצלי כי השמים מורים על החיים אשר משם נחצבו הנשמות שהם חיים וקיימים לעולם, והארץ על המות אשר משם נחצב הגוף שהוא כלה, א"כ כל כמה דלא פגע בעל הארץ עדיף טפי. ואפשר לפעמים היו לוקחים אותם התלמידים להתלמד בה בבית רב הונא, ולכן כרכו מאחד כלפי שמע ועושה אותה סתומה מטעם דכתבו וסמך על כגובה שמים מעל הארץ, אמנם בבתים אחרים שאין דרך להתלמד ולקרות בה כלל רק לקובעה בכותל בחוזק כורכים אותה משמע כלפי אחד וכותבים על הארץ בתחלת שיטה מטעם דכתיבנא. ואפשר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי לעיל א"ד בסוף וא"ד בתחלה כי שניהם אומרים אמת והלכה. ומ"מ נהגינן לכרוך מאחד כלפי שמע כדכתבו הפוסקים הואיל ונפק מפומיה דרבי חלבו. אך קשה לפי זה הלא מוכרח להיות הפירוש דפרשיות סתומות משום דעל הארץ בסוף שיטה א"כ למה כתבו התוספות ושמא כו', ועוד קשה לא הל"ל ועושה פרשיותיו סתומות דנכלל בה סתימה ראשונה מאחד דאין לה קשר ושייכות לזה ולא הל"ל אלא וכותב על הארץ בסוף שיטה. וי"ל דה"ק אע"ג דהיו לפעמים לוקחים אותה להתלמד בה אפ"ה עשה פרשיותיה סתומות לגמרי ולא היו מניחין ריוח בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע אלא כותב שתיהן כאילו הם פרשה אחת, אע"ג דתניא בריש ספרא ומה היו הפרשיות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכ"ש הלמד מן ההדיוט, מ"מ מזוזה שאני דלא היו התלמידים לוקחים אותה לקרות בה דהא נכתבים שלא מן הכתב להיות שגורות בפי כל רק היו לוקחים אותה להתלמד בה הלכות כתיבתן כגון ריוח מלמעלה כו' ושרטוט ועל הארץ בשיטה אחרונה ודומיהם, ועל זה קשה לתוספות למה אמר פרשיותיה ואין שם כי אם פרשה אחת שהיא סתומה לגמרי עם שלמטה ממנה כאילו הם אחת מה שאין כן בעל הארץ אע"פ שנכתבו בסוף שיטה ומורה קצת שהיא סתומה עם הבאה אחריה מ"מ סתומה לגמרי לא הוי מדלא נכתב דבר את"כ דתינח אי הוי על הארץ נכתב בתחלת שיטה והיה נכתב יותר מיד אחריו בלא שום הפסק אז יצדק למימר על שניהם בחד מחתא סתומות אמנם מאחר דלא נכתב אח"כ מידי ולכך על כרחך הוצרך למכתב על הארץ בסוף שיטה (כדי לעשות הפסק) להורות שהבא אחריהם סתומה ומינה מוכח ע"כ שהם שתי פרשיות א"כ לא ה"ל למכללינהו בהדדי ולמימר עליהם סתומות מאחר דסתימתן לא דמו להדדי. ומשני ושמא משום על הארץ דבסוף שיטה ר"ל מאחר דעל הארץ ע"כ הוא מפרש דלעיל להיותו סוף פסוק ואם כן הוה ע"כ הפנוי שלפניו כאילו נתמלא דלא מצינו היכר באמצע פסוק לכן הוי הבא אחריו מיד בתחלת שיטה שלמטה הימנה סתום ממש אע"פ שאין כתוב כלום אח"כ וק"ל א"נ לי"ס דגרסי אע"פ שאין כתוב כלום אמר כך אתי שפיר טפי ור"ל אע"פ שאין כתוב כלום בפנוי שלפני על הארץ. והשתא א"ש הא דאותבינן מהא דאמר רבי שמעון בן אליעזר (שם) ראיתי ר"מ היה כותב על דוכסוסטוס כמין דף ועושה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה ועושה פרשיותיו פתוחות אמרתי לו רבי מה טעם א"ל הואיל ואין סמוכות מן התורה וא"ר חננאל אמר רב הלכה כרבי שמעון בן אליעזר ר"ל דאמר מה טעם וסבירא ליה דבעינן למיעבד סתומות מאחר דבתורה סתומות הן וכתב דפריך מאי טעמיה דרבי מאיר מאחר שאין סמוכות כו', דנ"ל למקשן דטעם מסתבר הוא והדר ביה רשב"א, א"כ קשה למה ליה להביא להא דרב חננאל כלל גם למה ליה למימר מאי לאו אפתוחות ומאי משני לא מריוח, ועוד קשה מדאמר רשב"א מ"ט והשיבו ר"מ הואיל וכו' מוכח בהדיא דמהאי טעמא שרי למעבדינהו פתוחות אע"פ שהם סתומות בתורה ועביד הכי כי היה דרכם להראות לתלמידים דברים נפלאים ומכ"ש אי עבדינהו סתומות כמו שהם בתורה דטפי עדיף ואם כן לא קשה מידי לרב הונא. וע"ק למה לא אמר רב הלכה כרבי מאיר דהא ליכא תרי תנאי אליבא דרבי מאיר אלא ודאי ס"ל דלא הדר ביה רשב"א אלא דלא למעבדינהו פתוחות הואיל והן בתורה סתומות אבל לא סתומות לגמרי, ועוד דאל"כ לא ה"ל שום סברא למימר מ"ט ומזה פסק רב הלכה כוותיה, וא"כ קשה עליה דרב הונא דעבדינהו סתומות לגמרי דלא כמאן ודלא כהלכתא. ומשני לא אריוח ואמר הלכה כרשב"א משום דההוא ודאי ס"ל דיש לעשות ריוח מדאמר ר"מ היה כותב כו' ועושה ריוח כו' אבל ר"מ גופיה נימא דלא עביד רק כדי ליפות בעלמא משום זה אלי ואנוהו ולא שיהא צריך לעשות כך מדינא כלל ואע"ג דהוי דלא כמאן להכי מביא הא דא"ל אביי לרב יוסף כו' (שם ל"ב.) והא רב אית ליה מנהגא והאידנא נהוג עלמא בסתומות פירוש לגמרי ור"ל דס"ל לרב הונא כרב רביה. והא דאמרינן (שם) ר"נ בר יצחק אמר מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי ומאי פתוחות דקאמר רשב"א אף פתוחות ה"פ מכדי ס"ל לר"ש מצוה לעשותן סתומות כמו שהם בתורה ואפ"ה אי עבדינהו פתוחות ש"ד דקבל דברי ר"מ לכל הפחות לענין דיעבד מטעם שאין סמוכות בתורה מה"ט נמי אי עבדינהו סתומות לגמרי ש"ד דפתוחות משום שאין מקומו לא מעליא מסתימה לגמרי כי שניהם אינם מצוה מן המובחר לכן שקולים הם ויבואו שניהם ומאי פתוחות דאמר רשב"א דעביד ר"מ מטעם הואיל אף פתוחות ר"ל אבל לא שיהיה ר"ל דוקא פתוחות דזה הוי סברא זרה דמשום דאין סמוכות יעשה פתוחות דוקא דמ"ט לפתוחה זו דייך אם שרית להו מה"ט לשנות מכמו שהם כתובות בתורה וכדכתבינן לעיל. וע"ז אומר לימא מסייע ליה כיוצא בו ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות. כלומר אי הוה אמר פתוחות דוקא קאמר רשב"א דעבד כר"מ א"כ הויא דלא כר"מ אלא ודאי אף קאמר. והשתא אתי שפיר דלא מייתי האי סייעתא לרב הונא דשפיר עבד דעשה פרשיות סתומות דאי בעינן דוקא פתוחות קשה הכא סתומות והכא פתוחות דכיון דרב הונא סתומות לגמרי קאמר ליכא סייעתא דאף אי אמרינן דלא שפיר עביד ובעינן למיעבד כמו שהם בדאורייתא א"ש טפי הא דאין מורידין אותן דאז הוי הכא סתומות והכא סתומות, גם ל"ק עלה הא מורידין עושין הכא סתומות והכא סתומות לגמרי דלא לעכובא קאמר למימר דאי עביד סתומות כמו בדאורייתא שיהא פסולין וק"ל. ואין להקשות למאי דפרישית לעיל והאידנא נהוג עלמא בסתומות דס"ל סתומות לגמרי מהא דכתבו התוספות וז"ל והאידנא נהוג עלמא בסתומות ופירש בקונ' דכשיש בתחלת שיטה ובסוף שיטה ופרשה באמצע פירוש חלק המפריש ועושה אותן שתי פרשיות זו היא סתומה, ואנו נוהגין להניח חלק מעט בתחלת שיטה ואחר כך מתחיל והיה אם שמוע עכ"ל. מאחר דלא מצינו בפירש"י שלפנינו שום פירוש על והאידנא וכו' ועוד מדכתבו התוספות בשם הקונטרס דכשיש כו' מוכח בהדיא דלא כפירש"י על והאידנא כלומר דאל"כ הל"ל רק כתוב בתחלת כו' אלא קאי בקונטריס לפרש צורת הפרשיות שבתורה ואמר דכשיש כו' זו היא סתומה בתורה ומביאו התוספות פירוש הקונטרס להסביר גודל הקושיא דאמר והאידנא נהוג כו' דהיינו סתומות לגמרי יותר מסתומות שבתורה דהא פירש בקונטרס דכשיש כו' וא"כ קשה למה מעלינן ליה תרי דרגי במה שאנו נוהגין להניח חלק מעט כו' ומשני ושמא גם זה קרויה סתומה ר"ל סתומה הויא כשמניח חלק בתחלת השיטה כהרמב"ם ומאחר דלא מנחינן חלק כשיעור רק מעט הויא כסתומה לגמרי והאי מעט ר"ל שאין שלש תיבות שהוא השיעור האמיתי אלא שלש אותיות, לכן מקשו התוס' ור"ת מפרש כו' וסתומה שכתוב בתחלת השיטה כו' עד כדי לכתוב שתי אותיות או יותר וזו היא סתומה ש"מ דשיעור סתומה הויא א"כ לא הויא סתומה לגמרי. וכמה יניח בראש השיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לכתוב שלש אותיות ש"מ דבהכי נמי הוי פתוחה. ועוד דבירושלמי בפ"ק דמגילה קאמר בהדיא דפתוחה מראשה כפתוחה מתוכה. ר"ל כשיעור הפתוחות שעושין מתוכה כדי לעשות סתומה הויא פתוחות שעושין בראשה לעשות פתוחה דהיינו שלש אותיות לאפוקי כשיעור שלשה למשפחותיכם שכתוב בסידור קדמונים להניח בסוף שיטה כדי לעשות פתוחה, ש"מ דהויא סתומה בשלש אותיות. ואין לתמוה דקרא לחלק שבאמצע השיטה פתוחה מתוכה דכה"ג כתבו התוס' לקמן וז"ל או פתוחה באמצע ומכאן ומכאן סתומה, ואי גרס בתוספות סתומה מראשה כפתוחה מסופה בא להוכיח דלא כהרמב"ם, ומ"מ מקשו התוס' וז"ל כל הני קשה אמנהג דידן כו' והוכרחו למהדר בהו משנויא קמא ואומר ושמא סמכינן אההיא דירושלמי כו' עד הלכה כדברי מי שאומר פתוחה שאין זה מקומה כלומר מפני שאין מקומה יכול לעשות פתוחה, וקשה לתוס' אי ס"ל כירושלמי א"כ למה אנו מניחין יותר חלק בתחלת השיטה ולא כשיעור פתוחה דהיינו שלש אותיות, אבל אשיעור סתומה ל"ק דמדאמר שתי אותיות או יותר ולא אמר שלש ש"מ דלא קפדינן אבל גבי שיעור פתוחה קאמר לעיל כדי לכתוב שם של שלש אותיות. ואין לתמוה דריוח סתומה יהיה יותר מפתוחה רמז לדבר דאשכחן דכתב הרא"ש וז"ל ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה שלישית והויא פרשה סתומה כו', שמע מינה דאי הוה מתחיל באמצע או בסוף שיטה הויא פתוחה והשתא דהניח חלק יותר הויא סתומה ע"כ מביאין לשון הירושלמי פתוחה מראשה פתוחה כו' ודבר תימה כו' ונראה לפרש כו' וכדפירש הרא"ש דברי התוספות דרב פסק כמ"ד אף פתוחה וכדרב נחמן בר יצחק וכיון דמצוה בסתומות לכן מדקדקים שלא לעשות פתוחה גמורה ואז מיקרי סתומה וה"פ אית תנוי תני סתומה כזו דוקא משום דבה מקויים תרתי פתוחה גמורה לא מפני שהן אינן סמוכות בתורה ואית תנוי תני פתוחות כלומר אף פתוחות לגמרי כשר אי עבדינהו והכי הלכתא כדרנב"י. לכן מיושב מה שאנו נוהגין להניח חלק בראש שיטה יותר משיעור פתוחה. ומה שכתב לעיל מעט היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא דשיעור פתוחה הוא שלש תיבות של שלש אותיות א"כ הוי מעט כשאין כ"כ וק"ל. וכעין שכתבתי כתב הסמ"ג (עשין פ"ה) ומאריך אח"כ שם ואומר פתוחה מראשה פתוחה מסופה פתוחה, פתוחה מכאן ומכאן סתומה. וקבלתי שכך הפירוש לא שתהא פתוחה לגמרי מראשה כו' ולא שתהא פתוחה לגמרי מסופה שא"כ היתה פתוחה גמורה רצה לומר ולא הוו סתומות בתורה, אלא תחלק שיעור הפתוחה לכאן ולכאן פחות מג' אותיות בסוף ובשעריך בסוף שיטה ופחות מג' אותיות בתחלת שיטה במקום שמתחיל והיה אם שמוע להיכרא בעלמא לפי שאין סמוכות בתורה. ר"ל ואין צריך להתחיל והיה בסוף שיטה לעשותה סתומה גמורה ואז אית ביה תרתי וזו היא סתומה גמורה מאחר שאין שיעור פתוחה לא בתחלה ולא בסוף עכ"ל. וס"ל לתוספות דכמו כן כשמוסיפים על שיעור הפתוחות לא מיקרי פתוחה מטעמא דכתיבנא לעיל גם סתומה גמורה לא הוי מדלא התחיל והיה אם שמוע בסוף שיטה דלעיל וקיימנו הסתומות שבתורה והריחוק וק"ל. וא"ל למה להו להביא הירושלמי נימא דסבירא ליה כרנב"י ויפרש כדפרישית, דקשה לתוס' לפי מאי דפירש דברי רב הונא שר"ל סתומות לגמרי לכתבם כאילו הם פרשה אחת וע"ז מביא התלמוד והאידנא נהוג עלמא בסתומות ומדנהוג עלמא הכי ש"מ דהוא מצוה מן המובחר, ואפשר מטעם דאין סמוכות בתורה לא עבדינן סתומה כדינה רק לגמרי סתמינן אבל פתוחה לא עבדינן דאז הוה עברינן על סתומה לא יעשנה פתוחה וק"ל, ולכן לא היה לנו להניח חלק מעט בתחלת השיטה כרנב"י ולחלוק על מנהגא דעוקר הלכה, ומשני דס"ל כירושלמי דפליג ארב הונא והמנהג וס"ל כרנב"י ע"כ יש לנו לפסוק כרנב"י וק"ל. ובהכי אזלא סוגיא דשמעתא ותוספות והרא"ש כהוגן. והארכתי בפירושה יען ראיתי שכתב החכם השלם כמהר"ר יושיע שונצין נר"ו וז"ל מצאתי בפסקי ה"ר ישעיה הראשון שכתב בהלכות מזוזה אהא דגרסינן (בפרק הקומץ דף ל"א:) ועושה פרשה סתומה פירוש שלא היה מניח ריוח בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע שאע"פ שבס"ת יש ריוח בין הפרשיות התם מפני שעשויה להתלמד בה וכדי שיוכל האדם להתבונן בין פרשה לפרשה צריך ליתן ריוח ביניהם כדתניא כו' אבל המזוזה שאין עשויה לקרות בה אלא לקובעה בכותל אין צריך להניח רווחא ביניהם אלא כותב את שתיהן כאילו היא פרשה אחת עכ"ל הרב כו'. ואע"ג דהאי פירושא אינו מתיישב שפיר בסוגיא כו' עכ"ל הרב הנ"ל. לכן משכני נפשי עליה דרב ישעיה אע"ג דמעולם לא ראיתי פסקא הדין אמינא כי שכיבנא יפוק לוותי דמתרצנא לסוגיא כוותיה. ומינה לענין שאילה דשאילנא קדמיכון אי מניח יותר מכשיעור בסוף שמע או פחות ומתחיל והיה בשיטה שנייה יצא י"ח: